תובנות מהשטח: ליווי קהילות בפינוי ובהתאוששות

[הקלטה מלאה זמינה ביוטיוב]

הוובינר שהתקיים היום (17 במרץ 2026) כינס יחד אנשי מקצוע ומנהיגות מקומית עם ניסיון ישיר בליווי קהילות מפונות ותושבים שנפגעו מטראומה, עקירה ומצבי חירום מתמשכים. הוובינר נועד לארגונים בבֵּית שמש וברשויות נוספות שנפגעו מהאירועים האחרונים. רק אתמול נפגעה נהריה, ומאז תחילת המלחמה עם איראן – קהילות רבות ברחבי הארץ מושפעות.

את הדיון הנחה דניאל גולדמן, יו"ר קולקטיב עיקר ותושב בית שמש. השתתפו בו נרי שותן, מנכ"ל קרן השיקום של התנועה הקיבוצית; יפתח בנבנישתי, מנכ"ל משאבים; בת חן קרני, מנהלת אגף לשירותים חברתיים בעיריית רחובות; ואורית דבש, ממשאבי קהילה באגף לשירותים חברתיים בעיריית רחובות.

על אף השונות בין האוכלוסיות והמצבים, עלו מספר תובנות משותפות.

1. בימים הראשונים – אנשים צריכים הרבה מעבר לקורת גג

ברגעים הראשונים שלאחר פינוי, אנשים יוצאים מהבית כמעט בלי כלום, ונמצאים במצב של בלבול, פחד וחוסר התמצאות.

בת חן תיארה איך תושבים מגיעים בלי צרכים בסיסיים, ונדרש מענה מיידי לאוכל, בגדים, תרופות, ציוד לתינוקות וביטחון – מה שהיא כינתה “מעטפת הגנה מיידית”.

אבל הצרכים הפיזיים הם רק חלק מהתמונה.

אורית הציעה לחשוב על המענה בשלושה מישורים במקביל: צרכים פיזיים, צרכים פסיכו-סוציאליים, וצרכי מידע. זה כולל לא רק מזון ולינה, אלא גם תמיכה רגשית, זיהוי אוכלוסיות בסיכון, ומתן מידע ברור וישים – זכויות, ביטוחים, מסמכים וגישה לשירותים.

תמיכה רגשית לא חייבת להיות טיפול פורמלי. ברחובות, למשל, מכתבים מילדים, עוגות ופעילויות שבת קהילתיות עזרו לאנשים להרגיש פחות לבד בימים הראשונים.

כל הדוברים הדגישו ש”דברים קטנים” יכולים להפוך מהר מאוד לחסמים גדולים. נרי סיפר שלאחר ה־7 באוקטובר נדרש להביא ניידות להנפקת תעודות זהות, כדי שאנשים יוכלו למשוך כסף או להנפיק כרטיסי אשראי. מה שנראה כבעיה טכנית הוא למעשה עניין של עצמאות:“זה מאפשר לאנשים להיות עצמאיים… להחליט מה לעשות עם החיים שלהם.”

הרעיון הזה – של החזרת העצמאות והיכולת לקבל החלטות – חזר שוב ושוב לאורך השיחה.

2. לא להחליט עבור אנשים מה הם צריכים

אחד המסרים המרכזיים היה פשוט:“לא להגיד לאנשים מה הם צריכים, אלא תמיד לשאול אותם”, כפי שנרי ניסח.

במובנים רבים, זה המשך ישיר לנקודה הקודמת: אם המטרה היא להחזיר לאנשים שליטה, הם צריכים להיות שותפים פעילים בהגדרת הצרכים שלהם.

גם בתוך משבר, אנשים יודעים מה חשוב להם.

עם זאת, הדוברים הזהירו מפני עזרה יתרה לאורך זמן. בימים הראשונים יש צורך לעשות דברים עבור אנשים – אבל אם זה נמשך, זה עלול לפגוע בעצמאות וליצור תלות.

אורית נתנה דוגמאות קונקרטיות לאנשים שיכלו לבצע פעולות בסיסיות, אך התחילו לבקש מאחרים לעשות זאת עבורם. הבעיה היא לא הפעולה עצמה, אלא שחיקה הדרגתית של תחושת המסוגלות. 

ברמה הפרקטית, הציפה גם שלא היה נכון להטיל על אנשי רווחה את כל ניהול המערך התפעולי. כאשר עובדים סוציאליים עסוקים בלוגיסטיקה, שיבוצים וניהול נתונים, הם לא יכולים להתמקד בליווי האנשים.

יפתח חיבר זאת לעיקרון עמוק יותר, וציטט את פרופ’ מולי להד מהלילה של ה־7 באוקטובר:“יהיו אנשים שידאגו ללוגיסטיקה… אנחנו צריכים לדאוג למשמעות.”

החזרת משמעות היא בעצם החזרת תחושת שליטה, אחריות ותכלית.

אבל תחושת שליטה אינה רק תהליך אישי – היא תלויה גם במערכות ובגורמים עליהם אנשים נשענים בזמן משבר.

3. אמון, יציבות ומידע ברור הם צורך מרכזי

אם אנשים מנסים להחזיר לעצמם תחושת שליטה, אז למוסדות – ובעיקר לרשות המקומית – יש תפקיד קריטי: לחזק או לפגוע בתהליך הזה.

יפתח הדגיש שאחת המשימות הראשונות היא לייצר תחושת יציבות בתוך הכאוס, דרך הקשבה, הסברים פשוטים ותקשורת ברורה.

המסר לא צריך להיות “הכול יהיה בסדר”, אלא: “זה מה שקרה. יש כאן כאוס. זה המצב כרגע.”

מידע אמין יוצר אמון – ואמון הוא הבסיס להתאוששות.

לעומת זאת, כאשר אנשים מרגישים שהמערכת לא עמדה בציפיות או לא פעלה כפי שצריך, הפגיעה היא לא רק תפקודית אלא גם נפשית. במצבים כאלה יכולה להיווצר מה שמכונה לעיתים “פגיעה מוסרית” – תחושת בגידה עמוקה כאשר מערכות או מנהיגים לא עומדים בציפיות בסיסיות של אחריות ודאגה.

אורית חיזקה את הנקודה בכך שתיארה מידע כהתערבות בפני עצמה. הנגשת זכויות, תהליכים ואנשי קשר היא קריטית כאשר אנשים אינם מסוגלים לנווט את המערכת לבד.

אבל כדי לייצר מידע ברור ולבנות אמון בקנה מידה רחב, הרשויות חייבות קודם כל להבין בצורה מדויקת ומשותפת מה קורה בשטח.

4. אי אפשר לנהל את מה שלא רואים

כמה מהדוברים הדגישו שהתגובה האפקטיבית תלויה בתמונה ברורה, עדכנית ומשותפת של המצב בשטח.

ברחובות, מיפוי מדויק ומתעדכן של בניינים ודירות שנפגעו היה בסיסי לקבלת החלטות – פינוי, פיצויים, סיוע בשכר דירה, והכוונת תרומות.

בלי תמונת מצב כזו, גם מאמצים טובים עלולים להפוך למבוזרים ולא מתואמים.

נרי הדגיש את תפקיד הטכנולוגיה ביצירת תמונת מצב בזמן אמת על צרכים באוכלוסיות שונות. לאורך זמן, נתונים מסודרים מאפשרים גם פילוח טוב יותר של האוכלוסייה והתאמה מדויקת יותר של מענים.

הניסיון של רחובות מראה גם שהפינוי נמשך הרבה מעבר להערכות הראשוניות – לא ימים, אלא שבועות ואף חודשים של חוסר יציבות דיור.

במציאות כזו, השקעה מוקדמת בתשתית נתונים ברורה ומשותפת אינה מותרות – אלא תנאי בסיסי להתנהלות אפקטיבית בטווח הקצר והארוך.

אבל נתונים לבדם אינם יוצרים תיאום. הערך שלהם תלוי באופן שבו משתמשים בהם – ומי אחראי לפעול על פיהם.

5. הרשות המקומית חייבת להוביל – והחברה האזרחית צריכה להתיישר

כאן תפקיד הרשות המקומית הופך להיות קריטי במיוחד: לכוון את המשאבים למקום שבו הם נדרשים ביותר, ולעצב בזמן אמת אם האמון נבנה או נשחק.

הייתה הסכמה רחבה שהרשות המקומית חייבת להיות הגוף המוביל.

בת חן הזכירה שבשלב הראשוני גם הרשות עצמה נמצאת בכאוס, וזקוקה לזמן להתארגן פנימית לפני שהיא יכולה להוביל אחרים.

הצוות מרחובות תיאר הצפה של ארגונים, מתנדבים ותורמים. זה מרגש וחשוב – אבל ללא תיאום, זה עלול ליצור בלבול וחוסר יעילות.

אורית הדגישה שארגוני חברה אזרחית צריכים להשלים את המערכת – לא להחליף אותה. היא הצביעה על הצורך בגורם מתכלל שממפה מי עושה מה, ואיפה הפערים.

בלי תיאום, משפחה אחת תקבל הרבה מאוד – ואחרת תישאר ללא מענה.

נרי ויפתח חיזקו זאת. נרי סיפר כיצד עבד מול הנהגות מקומיות ושאל איפה צריך עזרה. הוא הדגיש גם את החשיבות של עבודה ללא אגו:“לא צריך שהלוגו שלנו יופיע שם.”

6. יש להגן ולחזק מנהיגות מקומית

אם אמון במערכת הוא קריטי, אז האנשים שמייצגים אותה בשטח הם גורם מרכזי.

בניגוד לגורמים חיצוניים שבאים והולכים, מנהיגים מקומיים נשארים עם הקהילה – אך גם חשופים מאוד.

הם עצמם חווים את הטראומה. במקרים רבים, צוותי הנהגה לא שרדו לאורך זמן – חלקם נהרגו, אחרים נשחקו:“זה מסע מאוד כבד לשאת על הכתפיים.”

לכן יש שתי משימות: לתמוך במנהיגות הקיימת, ולזהות “מנהיגים טבעיים” שעולים מתוך הקהילה ויכולים להוות עוגן.

7. צרכי בריאות הנפש רחבים ולא רק קליניים

כל המרכיבים הללו – עצמאות, אמון, הנהגה ותיאום – משפיעים על ההתמודדות הנפשית בטווח הארוך.

בטווח הקצר, אברהם קאפ מעזר אחים העלה דאגה ברורה: עלייה בחרדה, שינויים התנהגותיים ומצוקה – גם בקרב אוכלוסיות פגיעות ומשפחות שכבר היו בעומס.

השאלה המרכזית: לאן פונים כשאין מספיק שירותים פסיכיאטריים?

המסר מהפאנל היה ברור: לא כל מצוקה דורשת טיפול פסיכיאטרי, ולא כל מענה חייב להיות קליני.

יפתח הדגיש שרבים יחוו חרדה, בעיות שינה וקושי תפקודי – ולרוב זה משתפר עם הזמן.

אבל עדיין יש צורך בכלים פרקטיים, הפניות ברורות וחיזוק יכולות התמודדות קהילתיות.

רחובות מציעה מודל אחד: פתיחת קבוצות ייעודיות לאוכלוסיות שונות, ובמקביל בניית תשתית חוסן רחבה יותר.

מעבר למענה המיידי, העיר החלה לבנות מערך “עוגנים” – רשת של “נאמני חוסן” ממחלקות, שכונות וקהילות, שמזהים צרכים, ממפים אוכלוסיות פגיעות ומהווים נקודת אחיזה בשעת חירום.

הלקח הרחב הוא ברור: אי אפשר להסתמך רק על המערכות הפורמליות. יש צורך לבנות כבר עכשיו שכבות חוסן קהילתיות.

סיכום

תגובה אפקטיבית דורשת מענה משולב לצרכים פיזיים, רגשיים ומידעיים, לצד הנהגה מקומית חזקה ושיתוף פעולה מתואם וללא אגו.

אנשים צריכים תמיכה – אבל הם צריכים גם להחזיר לעצמם שליטה.

הקריאה לפעולה של יפתח, בת חן ואורית הייתה פשוטה: לא להמציא את הגלגל, אלא ללמוד ולהתאים. ולבקש עזרה ממי שכבר עבר את זה.

כל הדוברים הציעו לשתף ידע, כלים וניסיון.