מה קורה כש-50 ארגונים מתכנסים סביב שולחן אחד? – יום למידה משותף בהובלת קולקטיב עיקר ומשפחת ליאון

ב־29 באוקטובר 2025 קרה משהו לא שגרתי בתל אביב. 50 ארגונים קטנים וגדולים, מקומיים וארציים, קליניים וקהילתיים החליטו לעצור את השגרה ולהקדיש יום שלם ללמידה משותפת, ביוזמת קולקטיב עיקר ובשיתוף משפחת ליאון.רוב המשתתפים היו מנכ״לים, מייסדים, מנהלים ובכירים אחרים אלה שנושאים את הארגון על גבם יום אחר יום. מפגש כזה, של כל כך הרבה מובילים בחדר אחד, הוא לא דבר של מה בכך.למשך שש שעות הפך החלל שבו התכנסו לניסוי חי דוגמה למה שישראל כל כך זקוקה לו דווקא עכשיו: פעולה משותפת ברגע של טראומה לאומית.

המטרה הייתה להתמקד בשאלה אחת מרכזית:מה יידרש כדי לבנות מערכת בריאות נפש מתואמת, שתדע ללוות את החברה הישראלית לא רק בחודש הקרוב אלא בעשור הקרוב?

למה התכנסנו

פרופ׳ איל פרוכטר הציג את מצב הרוח הלאומי שנתיים לאחר השביעי באוקטובר, והתמונה שהעלה הייתה קשה להתעלמות. אנחנו בעיצומו של משבר בריאות נפש עמוק, ממושך ומורכב הרבה יותר ממה שהמערכות שלנו יודעות להכיל.אין גוף מרכזי שמנהל את המשבר.המודעות הציבורית לטראומה הולכת וגוברת, אבל התגובה עדיין לא עקבית ולעיתים קרובות מגיעה מאוחר מדי.ההשפעות ארוכות הטווח ילוו אותנו במשך שנים ואולי עשורים בתחומי הבריאות, התעסוקה, הביטחון וחיי המשפחה.

המספרים מספרים את הסיפור בצורה ברורה:

• שיעורי הטראומה הוכפלו.

• למעלה ממאה אלף בני אדם החלו טיפול בפוסט טראומה.

• מערכות משפחתיות, בתי ספר, מקומות עבודה וקהילות שלמות סוחבים על גבם עומס רגשי ותפקודי כבד.

• ארגונים שפועלים בשטח פועלים עד קצה גבול היכולת, עושים עבודה חיונית אבל בלי התשתיות שהם צריכים.

וזה לא הולך ומאט. מחקרים ממקומות שחוו טראומות המוניות מראים שהשיא של התסמינים מגיע לעיתים עשור אחרי האירוע.אנחנו רק בתחילתו של התהליך.

המסקנה בחדר הייתה פשוטה:משרד ממשלתי אחד, עמותה אחת או בית חולים אחד לא יצליחו להתמודד עם זה לבד.האתגרים שעומדים בפנינו הם לא אתגרים ארגוניים. הם אתגרים מערכתיים. וכשמדובר בבעיות מערכתיות נדרשות גם פתרונות מערכתיים.

זו הסיבה שהתכנסנו.כי אם אנחנו באמת רוצים להאיץ את תהליך הריפוי, אנחנו חייבים לזוז ממאמצים מקבילים לפעולה משותפת.לעבור מכל ארגון שפועל לבדו הכי טוב שהוא יכול לרשת מתואמת של ארגונים שלומדים יחד, מתכננים יחד ומקבלים החלטות יחד.

מתחילים מהעבודה הקשה ביותר: אמון

 לפני שדיברנו על אסטרטגיה, מדיניות או תוכניות, פתחנו במשהו בסיסי ועמוק יותר: אמון.גילה טולוב, מנכ״לית קולקטיב עיקר, הנחתה את המפגש הזה מתוך הבנה שהדרך היחידה לשיתוף פעולה אמיתי עוברת דרך אמון ממשי.גילה הציגה את "משוואת האמון" ופירקה אותה לארבעה מרכיבים: אמינות, עקביות, קרבה בין אישית ורצון להשאיר את האג׳נדה האישית מאחור.

האנשים נפתחו מהר.דיברו על שחיקה, על כובד האחריות, על הפחד שלא עושים מספיק, על תסכול ממערכות איטיות, ועל כמה קל לאבד אמינות ועקביות בעבודה מהירה.דיברו גם על כמה נדיר להיחשף בכנות מול עמיתים שנושאים על כתפיהם עומס לאומי.

הסשן הזה הזכיר לכולם דבר פשוט: בניית מערכת מתואמת לבריאות הנפש לא מתחילה במסמכים. היא מתחילה בקשרים בין האנשים שבחדר. אם אין אמון שום דבר לא זז. אם יש אמון הכול נהיה אפשרי.

מה קורה בשטח: עם מה הארגונים באמת מתמודדים

לפני יום הלמידה, 46 ארגונים מילאו סקר קצר.כמעט כולם תיארו את אותם לחצים.

השטח עדיין במצב תגובה למשבר.ארגונים עובדים עם חיילים, מלווים משפחות שכולות, מפעילים תוכניות מבוססות טראומה לילדים, הורים ומורים.קהילות עברו שינוי עמוק בעקבות המלחמה עם אוכלוסיות חדשות שנכנסו ואחרות שפונו.

במקביל, הארגונים נמשכים לעבודה של חוסן ארוך טווח.כמעט מחצית פועלים למניעה בקהילה לחיזוק מנהיגות מקומית, קבוצות עזרה ראשונה רגשית ושיקום רשתות חברתיות.אחרים מפתחים כלים דיגיטליים, מרחיבים טיפול מרחוק או מנסים מודלים טיפוליים חדשים.

העבודה עצמה מורכבת יותר.משפחות מגיעות עם צרכים משולבים: טראומה, מצוקה כלכלית, אתגרים הוריים, אבל, חוסר יציבות.

• 55 אחוז מהארגונים מציינים שחסר כוח אדם.

• 32 אחוז מצביעים על חסמים מערכתיים.

בכל השאלות עלה מסר אחד:אנחנו רוצים לשתף פעולה, אבל צריכים מהמערכת תאפשר את זה.

שלושה מסלולים, אקוסיסטמה אחת

• מסלול 1: עבודה מול הממשלה ושינוי מדיניות

הקבוצה כללה ארגונים שרוצים להשפיע על מדיניות בריאות הנפש ברמה הלאומית ולשפר את התיאום מול המערכות הממשלתיות.תמה מרכזית שעלתה הייתה הפער בין המציאות בשטח לבין המבנים האיטיים והמפותלים של המשרדים, בתי החולים והגופים הציבוריים.

 הם שאלו: איך מדברים בקול אחד מול הממשלה? איך מתאימים שפה לתהליכים ממשלתיים? איך יוצרים מאמץ משותף במקום שכל אחד יסנגר לבד?

הם זיהו שני צרכים: כלים טובים יותר לשיח ציבורי וסיפור סיפורים. הבנה עמוקה של רגולציה ותהליכים ממשלתיים.

• מסלול 2: חיזוק יכולת ארגונית וקיימות

המסלול הזה איגד ארגונים שמנסים לצמוח מבפנים תוך כדי מענה לביקוש שהולך וגדל.השאלות היו פרקטיות: איך מחלקים תפקידים בלי לשחוק את הצוות? איך מעצבים תוכניות גמישות בלי לפגוע באיכות? איך משתפים מודלים פיננסיים במקום להמציא מחדש?

צרכים שעלו:תכנון תקציבי.עיצוב והתאמת תוכניות.תקשורת פנימית ומיומנויות דיגיטליות.

• מסלול 3: תיאום מערך טיפול והגברת השפעה משותפת

המסלול הזה התמקד בדבר שכולם בחדר מתקשים בו: תיאום. הארגונים רוצים מסלולי שירות חלקים יותר עבור משפחות, חיילים וקהילות, וגם רוצים להימנע מכפילויות.

השאלות היו:איך בונים מסלולי הפנייה משותפים?אילו שירותים כדאי לתאם?איך מעצבים מענים למשפחות עם צרכים רבים במקביל?

היכולות שנדרשות:תהליכים משותפים.עיצוב תוכניות משותף.שיפור מעבר מידע בין ארגונים.

שלושה דברים שכולם הסכימו עליהם

למרות השונות בין ארגונים, אוכלוסיות ותחומי עיסוק, התמות שעלו היו דומות מאוד.

• המשבר גדול מדי בשביל לעבוד לבד. כולם מרגישים את זה, במיוחד המנכ״לים.

• שיתוף פעולה דורש תשתית. לא רק כוונות טובות. צריך מסלולים משותפים, הגדרות משותפות, מידע משותף, ונרטיב משותף.

• ישראל צריכה אסטרטגיית עומק ארוכת טווח לבריאות הנפש. לא פרויקט זמני או תקציב חירום. אלא תוכנית רב־שנתית שמתכתבת עם עקומת הטראומה שתימשך עשורים קדימה.

לאן הולכים מכאן

בסוף היום, כל קבוצה הציגה את סדרי העדיפויות שלה ואת התחומים שבהם היא רוצה לחזק יכולות.יצאנו עם עשרות רעיונות קונקרטיים שיכולים להפוך ליוזמות אמיתיות: מאמצי סנגור משותפים, הכשרות משותפות, פיילוטיים, תבנית קבלה ארצית ומודלים טובים יותר לתיאום בין ארגונים.

הצעד הבא ברור. נארגן את הרעיונות, נקים קבוצות עבודה קטנות, ונתחיל לבדוק מה באמת עובד בשטח.

התחושה בחדר הייתה די אחידה. אנשים לא רוצים להתמודד עם זה לבד. הם רוצים להתקדם ביחד.

לסיכום

אחת המשתתפות אמרה בסיום:

"המשבר הזה הכריח אותנו להיכנס לאותו חדר. עכשיו יש לנו בחירה מה נבנה ביחד."

אם נעשה את זה ביחד, נבנה נכון ונשמור על האנשים שעושים את העבודה, ישראל יכולה לצאת מהתקופה הזו עם מערכת בריאות נפש חזקה יותר וחכמה יותר.צעד אחר צעד.

יש עוד הרבה עבודה אבל יש לנו שותפים נהדרים לדרך.וזה עושה את כל ההבדל.