אף חייל לא נשאר מאחור: איך בונים מסלול תמיכה לחיילים המשוחררים ובני משפחותיהם

"אנחנו חייבים לאחד כוחות, לצמצם כפילויות, ולוודא שהלוחמים שלנו מקבלים את הכבוד והתמיכה שמגיעים להם."

נאמר עם פתיחת המליאה, והחדר השתתק. זו לא הייתה סיסמה. זו הייתה אמירה שנבעה מתוך תסכול – ההבנה שאחרי כמעט שנתיים של מאמץ, אלפי חיילים משוחררים ובני משפחותיהם עדיין נאלצים לנווט לבדם בתוך כאוס, וששינוי אימיתי לא יכול להתבצע על ידי ארגון אחד בודד.

ב־29 בספטמבר קיימנו יחד עם עמותת מומנטום למשתחררים שולחן עגול רחב של כ-35 ארגונים ואנשי מפתח שבדרך כלל לא יושבים באותו החדר: נציגים בכירים מאגפי בריאות הנפש בצה"ל וממשרד הביטחון, מנהלים מקופות החולים כללית ומאוחדת, נציגי עמותות כמו נט"ל, ער"ן וארגון נכי צה"ל, ארגוני קהילה כמו כפר מעבר ופרויקט שבים, נציגי אקדמיה מאוניברסיטת רייכמן ובר אילן, ושותפים מקרב קרנות ותורמים. היינו כמובן רוצים שיגיעו עוד – הארגונים המשתתפים הם מעט מזעיר מכמות הארגונים הפועלים בשטח. המטרה לא הייתה לחגוג את שיתוף הפעולה הנדיר, אלא להתמודד עם הפערים, עם מה שלא עובד ודורש תיקון, ולשאול האם בנייה של מערכת מתואמת של תמיכה בחיילים המשוחררים ובני משפחותיהם היא אפשרות ברת ביצוע.

אנחנו בתוך משבר מתמשך

קל לדבר על המלחמה בלשון עבר, אבל היא עדיין נמשכת. חיילים ממשיכים להיכנס ולצאת מעזה ומהחזית הצפונית. משפחות עדיין מנסות לתחזק תחת נטל עצום את מרחב החיים המשותף. מטפלים ומטפלות כורעים תחת ביקוש ועומס בלתי אפשריים.

המספרים מדברים בעד עצמם: יותר מ־900 הרוגים מאז 7 באוקטובר, מעל 20,000 פצועים – יותר ממחציתם מתמודדים עם קשיים נפשיים מובחנים. אלפים כבר הוכרו עם פוסט טראומה, ורבים אחרים עדיין ממתינים להכרה או לטיפול. כל סקטור שייצג את עצמו בחדר – הצבא, קופות החולים, הארגונים האזרחיים, המשפחות – מרגיש את הדחיפות. אחד המשתתפים ניסח את זה בפשטות: "כולנו בונים את המטוס בזמן שהוא טס, ואין שום מסלול נחיתה באופק."

על מה כולנו מסכימים – ועל מה לא

הדבר הראשון שעליו כולם הסכימו היה שהמערכת מלאה בפרגמנטציה. המעבר משירות צבאי לאזרחות מתרחש ללא העברת שרביט אמיתית או שמירה על רצף טיפולי. הצבא מחזיק מידע שקופות החולים לא חשופות אליו. העמותות מנסות לגשר באמצעים מאולתרים. "כשחיילים מגיעים אלינו," אמרה קלינאית מאחת הקופות, "אין לנו מושג מה עבר עליהם. אנחנו מתחילים מאפס."

אף אחד מהנציגים בחדר לא חלק על האבחנה הזו. המחלוקת הייתה מה עושים הלאה. היו שאמרו שצריך גוף מתאם רשמי – סמכות אחת שתחבר בין הצבא, קופות החולים והחברה האזרחית. אחרים הזהירו שהקמת עוד גוף בירוקרטי רק יסרבל את המערכת. רעיון אחד שקיבל תמיכה רבה היה פשוט מאוד אך קשה ביותר לביצוע בו זמנית: לא לבנות היררכיה חדשה, אלא תשתית תמיכה משותפת. ליצור "צומת" אחת ויחידה שתהווה מערכת קבלה אחידה אליה כל חייל משוחרר יוכל להיכנס ולקבל הכוונה במקום לנדוד בין גופים.

הרעיון נהנה מתמיכה כוללת. אך אף אחד לא העז להעמיד פנים שיישום שלו יהיה קל. הדבר דורש מערכות מידע שעדיין לא קיימות, תיקוני חקיקה שייקחו שנים, ובעיקר אמון בין מוסדות שלא רגילים לשתף פעולה. כפי נציגה ממשרד ממשלתי אמרה: "אנחנו לא יכולים אפילו להעביר הפניה בין הצבא לבית חולים בלי להיתקל בחומת פרטיות."

המתח שבין הרצון הטוב לתשתית הקיימת בשטח

יש המון רצון טוב מסביב לשולחן ומחוצה לו – עשרות ארגונים, מאות אנשי מקצוע, כולם מחזיקים חלקים שונים בפאזל מתוך רצון לסייע ולעזור ככל שניתן. אבל בלי שפה משותפת, אותם מושגים מתפרשים אחרת. הגבול בין טיפול לשיקום, בין ריפוי לבריאות – מטושטש. "תרפיה" אצל ארגון אחד תיקרא "קבוצת תמיכה" אצל ארגון אחר. בלי סטנדרט אחיד, החיילים ובני משפחותיהם נשארים נבוכים ולא תמיד יודעים למי לפנות או על מי לסמוך.

הרעיון של תו תקן ובניית שפה משותפת חזר שוב ושוב – לא כדי לשלוט בשטח, אלא כדי להכניס סדר ושקיפות לתוכו. יצירת רשימה מוסכמת של גופים מוכרים, סטנדרטים בסיסיים, ורישום של מטפלים מוסמכים היא חשובה מאין כמותה. מישהו אמר: "זה לא כדי לכבות יוזמות חדשות, אלא כדי לתת לאנשים בקצה מפת דרכים ברורה שאפשר לסמוך עליה."

נקודת העיוורון אותה אנחנו מפספסים שוב ושוב: בני המשפחה

נושא שעלה שוב ושוב היה התמיכה במשפחות החיילים – או ליתר דיוק, ההיעדר שלה. רק חלק קטן מתוכניות התמיכה כולל בני זוג או ילדים. אחת המשתתפות אמרה: "הטראומה נכנסת הביתה, למרחב המשותף, אך אנחנו מתייחסים אליה כאילו היא אישית, של החייל לבדו." בני זוג נשארים לבד עם העומס, הילדים מבחינים בשקט הרועם המציף את חלל הבית. 

חלק מהעמותות כבר החלו להרחיב את השירותים למשפחות, וחלק מקופות החולים והארגונים הממשלתיים מציעים תמיכה כאשר החייל מוכר כמטופל באופן פורמלי. אבל ברוב המקרים, אם אין הכרה רשמית – המשפחה נשארת לבדה. שקופה. הביטוי הזה, "נשארת לבדה", חזר שוב ושוב במהלך היום.

הפרדוקס של פניות יזומות (Outreach)

עוד עובדה אחת לא פשוטה הוצפה: אלו שהכי זקוקים לעזרה, הם לרוב אלה שפחות יבקשו אותה. המילואימניקים חוזרים בין-לילה אל מסגרות העבודה, כאילו דבר לא קרה. חיילים בודדים, נשים לוחמות, בני מיעוטים – פעמים רבות אין להם אל מי לפנות.

"אנחנו צריכים להגיע אליהם," אמר אחד המשתתפים, "לא לחכות שהם יגיעו אלינו. וזה חייב להיות אנושי – לא עוד הודעת SMS." אחרים שיתפו דוגמאות קטנות שכבר עובדות: שיחת טלפון יזומה בימים הראשונים לשחרור, קבוצות מפגש למילואימניקים ברשויות המקומיות, קבוצות וולנס (Wellness) המחברות בין תחום המניעה לתחום הטיפול. כל אלו צעדים קטנים, הבונים אמון ומחזיקים אנשים כך שלא יפלו בין הכיסאות.

למה כל זה כ"כ חשוב – ולמה זה כ"כ מורכב

האתגרים לא חדשים, אבל הם חריפים יותר מאי פעם. כל מי שהיה בחדר ראה מקרוב מה קורה כשהמערכות עובדות לבדן, כל אחת לעצמה: חיילים מוותרים באמצע הדרך, משפחות מתפוררות בזמן המתנה להכרה,

ארגונים אזרחיים נשחקים בניסיון למלא חללים שאף אחד אחר לא ממלא.

ובכל זאת, המפגש הסתיים במשהו נדיר – לא באופטימיות, אלא בהבנה משותפת. "כולנו עייפים," אמר אחד הפסיכיאטרים בשולחן, "אבל לפחות עכשיו אנחנו עייפים לאותו כיוון." המשפט הזה נענה בהנהוני הסכמה מכלל יושבי החדר.

תיאום בין-מערכתי זה לא חזון, זו מלאכה. זה ליצור שפה משותפת, פתרונות משותפים, אחריות משותפת, ולהתעקש לתחזק את אלו גם כשהזרקור הציבורי עובר לנושא הבא. זה גם לדאוג שהקרנות וגופי המימון והתמיכה הפרטיים יעבדו יחד ובתיאום עם המערכות הרשמיות, במקום לנסות להחליף אותם. ובעיקר, זה להתחיל לתכנן יחד – מתוך הבנה שאף גוף לא יכול לשאת את נטל הסיוע לבדו.

הצעדים הבאים

כעת אנו בעיצומו של תהליך העיבוד והסיכום של התוצרים מן המפגש בכדי לגבש מתוך הרעיונות שעלו רשימה ממוקדת של צעדים ופתרונות הבשלים ליישום. נרצה לבנות יחד עם הארגונים שנטלו חלק תמונה ברורה: אילו רעיונות כל גוף היה רוצה לקחת חלק בהובלתם, אילו משאבים דרושים (תקציב, כוח אדם, מומחיות, נתונים), ואילו שותפים צריכים לשבת יחד כדי שזה יקרה.

ייתכן שקבוצה אחת תבחר לעסוק בעיצוב תשתית אחידה לקליטה ובפיתוח מנגנון של הנפת "דגל אדום" היכן שנדרש סיוע; קבוצה אחרת עשויה לעבוד יחד בכדי לגבש שפה משותפת להגדרת סוגי השירותים והמענים הקיימים; אחרים עשויים להמשיך ולפתח רעיונות להסדרת תהליכי האפיון  והפניה היזומה אל אלו הנזקקים לעזרה. לאחר החגים נשוב להתכנס יחד עם מומנטום כדי לבחון את ההתקדמות ולזהות אילו רעיונות הבשילו לשלב הבא.

אנחנו יודעים שהמערכת לא תשתנה בן רגע, גם לא בשנה אחת או שנתיים, ואולי גם לא בחמש. אבל שינוי מתחיל בהסכמה רחבה ובתפיסת מציאות משותפת. אנחנו עדיין לא בשלב של חגיגות– אנחנו בשלב של בנייה: עבודה איטית, כבדה, והכרחית.

כפי שאמר אחד המשתתפים לקראת סיום היום: "אנחנו עדיין בתוך האירוע. התפיסה המסורתית של הטיפול ככזה שמגיע בנפרד, או לאחר האירוע, לא עובדת. צריך לשזור את הריפוי אל תוך החיים עצמם, לא לבנות אותו לצידם."

זה המקום בו אנו עומדים כיום, וזו המשימה העומדת לפתחנו.