פסיכו־חינוך: להביא בהירות וכבוד לכולם

ב־28 במאי קיימנו בקולקטיב עיקר את הוובינר החודשי שלנו בנושא פסיכו־חינוך וריפוי: תמיכה בהתאוששות לאחר אירועים טראומטיים. התזמון היה טעון ומשמעותי: בדיוק 600 ימים חלפו מאז ה־7 באוקטובר—600 ימים של שברון לב, חוסר ודאות, ושינוי עמוק במציאות הנפשית של כולנו.

הדיון התמקד בכוחו של הפסיכו־חינוך—היכולת ללמד אנשים על בריאות הנפש ועל תגובות לטראומה—כדי להפוך בלבול להבנה, ולהחזיר כבוד לאלו המנסים למצוא את דרכם אחרי משברים.

בשיחה השתתפו גילה טולוב, מנכ״לית ומייסדת שותפה של קולקטיב עיקר, יחד עם פרופ׳ יונתן הופרט, מייסד המרכז לריפוי מטראומה ומנהל המעבדה לטיפול ולמחקר ברווחה ובריאות הנפש באוניברסיטה העברית בירושלים, המשמש גם כחבר בוועדה המדעית המייעצת של קולקטיב עיקר ומלווה אותנו מראשית הדרך.

גילה פתחה בהתבוננות על המציאות: לא רק נקודת זמן, אלא “600 ימים של שברון לב וחוסר ודאות מתמשך.” היא הדגישה שבריאות הנפש איננה עניין שולי, אלא “סוגיה לאומית.” היא הציגה נתונים חדשים מקו הסיוע של ער״ן: 66,000 פניות של חיילים, מילואימניקים ובני משפחותיהם, המתמודדים עם אשמה, בושה, ותחושה של ניכור מעצמם. בעיניה, פסיכו־חינוך הוא בדיוק הדרך להפוך את הרגשות המבלבלים הללו למובנים: כאשר מישהו אומר שהוא מתפרץ על בן זוגו או לא מצליח לישון, אפשר להגיב—זה טבעי, זה חלק מהחוויה, וזה מה שניתן לעשות כדי להתמודד. ההסבר הזה מחזיר לאדם את כבודו ומנרמל את מה שהוא עובר.

כשנשאל פרופ׳ הופרט להגדיר פסיכו־חינוך במילים פשוטות, הוא הסביר שזה “פשוט ללמד אנשים על מה שקורה להם מבחינה פסיכולוגית—הטראומה עצמה, התוצאות האפשריות שלה כמו פוסט־טראומה, וגם מידע על אפשרויות טיפול.” החשיבות בכך עצומה, שכן הדרך שבה אדם מבין את תגובותיו משפיעה ישירות על משך הסבל ועל רמת התפקוד. “ככל שהם מבינים שמה שקורה להם הוא נורמלי, כך הסיכוי שהתגובות ייהפכו להפרעה קליניּת קטן יותר,” אמר.

חלק מרכזי מהשיחה הוקדש לפירוק מיתוסים. רבים חושבים שכל מי שנחשף לטראומה יפתח פוסט־טראומה, אך הנתונים מראים שרוב האנשים לא—השיעורים נעים לרוב בין 10% ל־20%. וגם כאשר מתפתחת פוסט־טראומה, זה לא אומר שהאדם חלש. הגורמים המשמעותיים ביותר הם חומרת האירוע ורמת התמיכה החברתית—not “חולשה באופי.” עוד הדגיש הופרט שאין הכרח שטראומה תשאיר נזק קבוע: “פעם חשבנו שהמוח קבוע, היום אנחנו יודעים שהוא גמיש להפליא. המוח נפגע מטראומה, אך הוא גם מסתגל כשהאדם מחלים.” למעשה, חלק מהנפגעים חווים גם צמיחה פוסט־טראומטית—תחושת משמעות עמוקה יותר, אמונה מחודשת או מוטיבציה לתת חזרה לחברה.

נשאלת השאלה איך להנגיש את הפסיכו־חינוך לכלל הציבור. הופרט הדגיש שהוא חייב להיעשות בגובה העיניים, לא מלמעלה למטה. טכנולוגיה יכולה לשמש מנוף—סרטונים קצרים, קמפיינים ברשתות החברתיות, פודקאסטים—ובמיוחד שיתוף של מובילי דעת קהל בשפה קרובה ואמיתית. הוא סיפר על ספר עזרה עצמית, יצירת משמעות לאחר אירועים קשים, שתורגם והותאם לישראל בשיתוף הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. הספר מציג דמויות ישראליות—מתנדב זק״א, שורדת נובה, חייל, ואישה ערבייה שנפגעה מירי טילים—כדי שכל אחד יוכל למצוא את עצמו בתוכן. לצדו יוצגו גם גרסאות דיגיטליות, ספר שמע ואפליקציה מלווה.

גילה הוסיפה שגם כלים פשוטים יכולים לחולל שינוי: “דמיינו מגנט למקרר או סימניה עם טכניקות נשימה, תנועה, קשר עם חברים, זמן בטבע. אלו תזכורות קטנות אך חזקות.” הופרט הסכים, והדגיש שלעתים מסרים קטנים במקומות מוכרים משפיעים לא פחות מטיפול בקליניקה.

בהמשך נדונה השאלה האם פספסנו את חלון ההזדמנות—שנתיים מאז תחילת המלחמה. הופרט הסביר שהתגובות הנפוצות בטראומה מתמשכת הן דיכאון, ייאוש ושחיקה. זה לא מאוחר מדי, אך חייבים לפעול במהירות: ללא כלים מתאימים, מצבים אלה עלולים להתדרדר להפרעות כרוניות שקשה בהרבה לטפל בהן בהמשך.

לקראת סיום נשאל הופרט מה המסר שהיה רוצה להעביר לאזרחי ישראל היום. תשובתו: כמעט כל מה שמדאיג אדם שהוא “לא נורמלי” הוא בעצם מה שרבים אחרים חווים. עדיף להכיר בכך, לשתף מאשר להסתיר, ולנוח כדי להתחזק—לא כדי לברוח מהחיים. גילה הוסיפה שאנשים שנפגעו לא רוצים להיות מוגדרים כקורבנות או כחולים, אלא כבונים מחדש את חייהם. “חיבורים חברתיים הם התרופה הטובה ביותר,” אמרה, והזכירה ששיום התחושות מפחית את עוצמתן, והמשך מעורבות בחיים—even כשהיא מתישה—היא מפתח להחלמה.

הוובינר נחתם בנימה אופטימית, עם חזון למדינת ישראל שמיישמת פסיכו־חינוך באופן רחב: חברה שבה אנשים יודעים להתמודד, יודעים מתי לפנות לעזרה, ולא צריכים להשוות את הטראומה שלהם לאחרים לפני שיבקשו תמיכה. במקום זאת, יהיו בידיהם הידע והכלים לנהל את תגובותיהם ולבקש עזרה בעת הצורך.

עבורי, המסר היה חד: פסיכו־חינוך הוא הכרח בריאותי־ציבורי. לא רק לשרוד טראומה, אלא לחזור לחיות במלוא העוצמה. כפי שהזכיר לנו הופרט: “המוח עמיד, וגם אנחנו.” אנחנו מחויבים להפוך כלים אלה לנגישים—באמצעות ספרים, אפליקציות, פודקאסטים וקמפיינים—כדי שכל אדם בישראל ירגיש שיש לו משענת בדרך לריפוי.

קולקטיב עיקר מגייס שותפים להשקת הקמפיין הלאומי לפסיכו־חינוך. מוזמנים לפנות אלי: lisa@icarcollective.org כדי להצטרף.