הטראומה חיה בגוף – והמערכת החיסונית לא שוכחת

הגוף זוכר פצעים נפשיים. אבל יש דרכים לעזור לו לשחרר אותם.

הקדמה

כשחושבים על טראומה, בדרך כלל חושבים על כאב נפשי – זיכרונות מטרידים, הבזקי עבר או סערות רגשיות. אבל טראומה לא שוכנת רק בנפש – היא חיה בגוף. היא משתקפת במערכת החיסון שלנו, בהורמוני הלחץ, ובאופן שבו הגוף מגיב גם לדברים הפשוטים ביותר ביום-יום.

בעשרים השנים האחרונות, המחקר המדעי גילה שהמערכת החיסונית שומרת זיכרון לטראומה – גם הרבה אחרי שהאירוע המסוכן הסתיים. לזיכרון הביולוגי הזה יש השפעה על איך שאנחנו מרגישים, איך אנחנו מחלימים ואפילו עד כמה אנחנו חשופים למחלות. וזה לא רק דימוי פיוטי – יש לזה בסיס מדעי. סמנים ביולוגיים כמו עלייה בציטוקינים דלקתיים או שינויים בהרכב תאי הדם משקפים את הזיכרון הזה.

אפילו בדיקות דם פשוטות – כמו היחס בין סוגים שונים של תאי חיסון – מצביעות על שינויים אצל ילדים ובני נוער שעברו טראומה. מחקר מ-2022 שערכו עמיתי ועמיתים שלו מצא ששינויים בתפקוד החיסוני מופיעים אצל צעירים שמתמודדים עם התנהגויות אובדניות – מה שמרמז על קשר בין דלקת למצוקה נפשית חמורה  (Amitai et al., 2022). אותם שינויים מגבירים את הסיכון לדיכאון, חרדה ואף מחשבות אובדניות (Slavich & Irwin, 2014; Passos et al., 2015).

יותר ויותר מחקרים כיום תומכים ברעיון שחלק מסוגי הדיכאון נובעים מדלקת כרונית ומתמשכת – שגורמת לתסמינים כמו עייפות, קושי להתרכז, וריחוק חברתי. סקירה מקיפה מ-2024 של נדלר ושותפיו שפורסמה בכתב העת Neuroscience & Biobehavioral Reviews מתארת את מודל הדלקת כמנגנון עיקרי שמסביר לא רק דיכאון, אלא גם מצבים נפשיים רבים נוספים (Nadler et al., 2024).

.

טראומה לא רק משפיעה על רגשות – היא משנה את הביולוגיה

טראומה, בין אם נגרמת ממלחמה, פגיעה, הזנחה או מתח מתמשך, משאירה חותם פיזי עמוק. היא משנה את פעילות המערכת החיסונית בדרכים שיכולות להימשך שנים.

מחקרים מראים שאנשים שחוו טראומה סובלים לעיתים קרובות מדלקת כרונית. הגוף שלהם מגיב כאילו הוא במצב חירום תמידי – גם כשאין איום ממשי. הוא מתפרץ בצורה מופרזת גם לגירויים קטנים, ומתקשה להרגיע את הדלקת. במקביל, הורמוני הסטרס – כמו קורטיזול – שאמורים לעזור להרגיע את המערכת, לפעמים מפסיקים לעבוד כמו שצריך.

סמנים ביולוגיים כמו IL-6, TNF-α ורמות יחס בין תאים מסוימים בדם (NLR/PLR) נמצאו קשורים לטראומה ולמצוקה נפשית (Slavich & Irwin, 2014; Passos et al., 2015). בחלק מהקליניקות בודקים אותם כאינדיקציה מוקדמת לסיכון למצבים נפשיים מורכבים - כולל מחשבות אובדניות בקרב צעירים.

ומה שבאמת מדהים הוא שהשינויים האלה מתרחשים גם אצל אנשים שנראים מבחוץ "בסדר גמור". מתברר שהמערכת החיסונית זוכרת גם את מה שהמוח מנסה להדחיק.

הגוף והמוח תמיד מדברים – והטראומה משבשת את השיחה

יש שיחה מתמשכת בין המוח למערכת החיסון. הם מחליפים מידע דרך הורמונים, עצבים וחלבונים דלקתיים. אבל כשיש טראומה – השיחה הזאת משתבשת.

כשהגוף נמצא במצב של דלקת, הוא משדר אותות מצוקה למוח. זה משפיע על אזורים חשובים כמו האמיגדלה – שמגיבה לפחד – וההיפוקמפוס – שאחראי על יצירת זיכרונות. במצב כזה, האמיגדלה עלולה להפוך לרגישה מדי, מה שגורם לחרדה ולתחושת איום מתמדת. ההיפוקמפוס, לעומת זאת, עלול להיפגע, מה שמוביל לבעיות בזיכרון ובשליטה רגשית.

לאורך זמן, המעגל הזה מתיש את המערכת: עייפות רגשית, דיכאון, חרדה, ואפילו מחלות כרוניות בגוף.

זה לא "רק לחץ" – זו אזעקה פנימית שפועלת כל הזמן, בלי כפתור כיבוי.

טראומה בילדות משאירה סימן ביולוגי מתמשך

מהמחקרים הכי חזקים על ההשפעה של טראומה מגיעים דווקא מהמבט על ילדות קשה. כשילדים גדלים בסביבה לא בטוחה או חסרת יציבות – המערכת החיסונית שלהם לומדת לפעול במצב חירום קבוע.

 התחושה הזאת של "דריכות תמידית" לא תמיד נעלמת כשמתבגרים. היא משפיעה על איך הגוף מגיב ללחץ, כמה טוב הוא מצליח להרגיע תגובות דלקתיות, ואפילו על הסיכוי לחלות במחלות כרוניות כמו מחלות לב, סכרת או מחלות אוטואימוניות.

 אפשר לומר שהמערכת החיסונית שלהם למדה איך לשרוד – אבל בעולם שלא הרגיש בטוח אף פעם. והמחיר של ההישרדות הזאת עלול להיות כבד.

בתוך המוח: כאשר המערכת החיסונית יוצאת משליטה

במוח שלנו פועלת מערכת זעירה אך חזקה: תאי המיקרוגליה – שומרי הסף של מערכת החיסון במוח. הם עוזרים להתפתחות תקינה של המוח, תומכים בלמידה, ומגנים עליו במקרה של פציעה או זיהום.

אבל כשיש טראומה – במיוחד מתמשכת – התאים האלו עלולים "להתבלבל" ולהגיב בעוצמה מופרזת. במקום לעזור, הם יוצרים דלקת, משבשים קשרים עצביים, ואפילו הורסים את החיבורים שבין תאי מוח.

השינוי הזה לא משפיע רק על מצב הרוח או החשיבה – הוא ממש משנה את המבנה הפיזי של המוח. הטראומה נחרטת במערכת העצבים, והיא ניכרת לא רק בהתנהגות – אלא גם ברמה התאית, מתחת לעדשת המיקרוסקופ.

אז מה כן אפשר לעשות? ריפוי שמתחיל מבפנים, בתאים עצמם

הנה החלק שמעורר תקווה: אם טראומה משנה את הגוף – גם החלמה יכולה לשנות אותו בחזרה.

 מחקרים עדכניים מראים שטיפולים שמפחיתים דלקת (כמו אנטיביוטיקות מסוימות או תוספי אומגה 3), יחד עם שיטות גוף-נפש כמו נשימה מודעת, תנועה עדינה או גירוי של עצב הואגוס – יכולים להחזיר את מערכת החיסון לאיזון. גם סביבה בטוחה, שינה איכותית, תזונה טובה ויחסים יציבים משדרים לגוף: "הכול בסדר, אתה בטוח עכשיו".

 מה זה אומר בשטח? שילד שמתפרץ בכיתה אולי מגיב לא בעיה התנהגותית – אלא למערכת חיסונית שמגיבה לעולם שנתפס כמסוכן. שזה אומר שמדיניות בתחום בריאות הנפש חייבת להתייחס גם לביולוגיה של סטרס ודלקת. ולמטפלים – להבין שלפעמים התסמינים הם לא רק בראש, אלא גם בתוך התאים של הגוף.

 ברגע שאנחנו מבינים את זה, אפשר להתחיל לבנות מערכות תמיכה שמדברות עם אנשים בדיוק מהמקום שבו הם נמצאים – בגוף, בנפש ובחיים.

זה לא רק "טיפול עצמי" – זה טיפול חיסוני.

סיכום: להבין ריפוי בדרך חדשה

אם טראומה היא פצע – אז המערכת החיסונית היא כמו רקמת הצלקת. היא זוכרת את המקום שבו נפגענו. אבל חשוב לזכור: זיכרון הוא לא גזירת גורל.

 הגוף יודע להשתנות. וכשאנחנו יוצרים סביבה בטוחה, תומכת ויציבה – המערכת החיסונית יכולה להתחיל להירגע.

 טיפול רגיש לטראומה לא יכול להישאר רק ברמת ההבנה הרגשית. הוא חייב לכלול גם את הביולוגיה – מתוך הבנה שריפוי קורה לא רק בנפש, אלא גם בגוף.

 ויש לזה השלכות אמיתיות. עבור מורים, זה אומר שכשילד מפריע בכיתה – אולי מדובר במערכת חיסונית שעדיין חיה במצב חירום. עבור מטפלים, זה אומר לקחת בחשבון גם תהליכים דלקתיים כחלק מהתמונה. ועבור קובעי מדיניות – זו קריאה לבנות מערכות שמטפלות בטראומה כבעיה של בריאות הציבור, עם הסתכלות כפולה: נפשית וגם פיזית.

 רק כשאנחנו מבינים שטראומה היא גם פסיכולוגית וגם ביולוגית – אפשר להפוך את החמלה למדיניות שמרפאה באמת.