מה אנחנו לומדים כשאנחנו יושבים יחד באותו חדר

ב־9 בספטמבר התכנסנו בסטארט־אפ ניישן סנטרל בתל אביב, לבוקר שהרגיש גם דחוף וגם מקרקע. קרן מרגרט ודניאל לואב, יחד עם קולקטיב עיקר, אספו תורמים ועמותות כדי להתבונן מקרוב על ההתמודדות הנפשית בישראל אחרי השביעי באוקטובר.

הרעיון היה פשוט: להראות מה נעשה, לשמוע על האתגרים, וליצור מרחב לאנשים שאכפת להם מריפוי וחוסן — כדי ללמוד זה מזה.

למה נפגשנו

דניאל ספרלינג פתח בשם קרן מרגרט ודניאל לואב. הוא סיפר על ביקורו בישראל חודש אחרי השביעי באוקטובר, כשכבר אז היה ברור שהמדינה תצטרך תמיכה עמוקה כדי להשתקם מהטראומה. כמעט שנתיים אחרי, הוא חזר והחליט לאסוף את ראשי העמותות שהקרן תומכת בהן — רבים מהם מעולם לא פגש פנים אל פנים. במקום לפגוש כל אחד בנפרד, למה לא להביא את כולם לחדר אחד ולתת להם להתחבר זה לזה? בנוסף הוזמנו גם תורמים נוספים שמתעניינים בבריאות הנפש, כדי לשמוע ישירות על האתגרים והצרכים.

נפגשנו במשרדים היפים והמודרניים של סטארט־אפ ניישן סנטרל. כמו שמיכל סרור הזכירה, SNC נבנה כדי להיות מרכז עולמי לחדשנות ישראלית — ובאותו יום הוא שימש כמרכז לחדשנות מסוג אחר: איך לרפא עם שלם.

האווירה בחדר שיקפה את זה: מובילי עמותות מהשטח לצד תורמים גדולים, אנשים ממערכות ממסדיות ליד גולשי ים, רבנים לצד מאלפי כלבי שירות. לא היה צריך לחכות ללו"ז כדי להתחבר — השיחות התחילו כבר עם הקפה והמשיכו בכל הפסקה.

במשך שלוש שעות שמענו מעשר עמותות ושני סבבי דיון. תורמים מ־JFNA, JUF, קרן @Cross River, משפחות ליס ורביב, נטלי מילשטיין, דניאל גולדמן ועוד השתתפו — לא כצופים מהצד אלא כשותפים ששואלים שאלות חדות ומשמעותיות.

טיפול מותאם תרבותית

חמש עמותות הציגו על אוכלוסיות מגוונות ועל הצורך בטיפול מותאם תרבותית וחדשני.

• בFortify Israel מכשירה מורים בבתי ספר חרדיים להוביל קבוצות חוסן. הם התחילו בקהילות הדרום שנפגעו ישירות מהמלחמה, והיום מטמיעים חוסן בכל בית ספר. האתגר הבא: לעבור מסיפורים אישיים לנתונים מדידים.

• הגל שלי (טיפול בגלישה) סיפרו על העבודה עם ילדים ולוחמים במים. ב־7 באוקטובר עברו מללוות 70 נפגעי טראומה ל־3,700. מחקר עצמאי מראה ירידה של 75–81% בתסמיני PTSD אצל מי שמשלים את התוכנית. סיפור שנגע לכולם: נער שהיה בטוח שנכשל בקיבוץ כי לא נלחם. בתהליך הוא הבין שהוא הציל את אחותו כששמר עליה בממ"ד — והוא בעצם הגיבור.

• מעגלי נפש עובדים על המפגש בין הלכה לבריאות הנפש. הרב יוני רוזנצוויג נתן דוגמאות חיות — נשים ששואלות אם מותר להן ללכת לטיפול במים, או להשתמש בטלפון בשבת כדי להרגיע פלאשבק. בלי מסגרת הלכתית, אנשים פשוט לא יפנו לעזרה. הארגון מכשיר רבנים, עונה לאלפי שאלות, ובונה כיום גם זרוע מחקר.

• בריאה שמה זרקור על בריאות הנפש של נשים, ובעיקר על המעברים ההורמונליים שבדרך כלל מוזנחים. הם מייצרים פיילוטים בתוך המערכת הרפואית, למשל מרפאות המשלבות מעקב מחזור עם טיפול נפשי. המטרה: לייצר נתונים שיכולים להשפיע על מדיניות משרד הבריאות.

• ווסטה צגה פועלת בקהילה האתיופית, שבה חוסר הבנה תרבותי מוביל לעיתים אבחונים שגויים ולאשפוזי יתר. הם מכשירים אנשי מקצוע לזהות ביטויים תרבותיים נכון, ומזמינים עמותות אחרות להתייעץ איתם כשעובדים עם יוצאי אתיופיה.

  
  

המסקנה מהסבב הזה הייתה ברורה: ריפוי מטראומה חייב להתאים לתרבות. בין אם דרך רבנים, כיתות לימוד, גלשנים או שירותי בריאות לנשים — טיפול עובד רק כשהוא מותאם לאנשים שהוא מנסה לשרת.

סבב שני: חיילים ומשפחות

החלק השני הוקדש לחיילים, מילואימניקים ומשפחותיהם.

• בלב אחד מחבר חיילים לכלבי שירות. החיילים מספרים על הכלבים כמצילי חיים — לא במובן מופשט, אלא ביומיום: להיות שוב הורה מתפקד, לדעת להתמודד עם טריגרים ולצאת מהבית.

• ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הזכיר לכולנו שההשפעה של אובדן היא ארוכת טווח. הם פועלים בשלושה מישורים: ייצוג ושתדלנות, סיוע כלכלי, ותוכניות צמיחה לילדים ולבני זוג.

• לא משאירים חייל מאחור הפך לבית קהילתי לכל מי שמתמודד עם PTSD צבאי, גם אם משרד הביטחון לא מכיר בו. אחרי 7 באוקטובר הם גדלו ממרכז אחד לארבעה.

• מרפאת Cohen Veterans Network היא המרפאה הראשונה מסוגה מחוץ לארה"ב. היא מציעה תורים ליום המחרת וטיפול הוליסטי ללוחמים ובני משפחותיהם. המטרה: למנוע טראומה משנית אצל היקרים להם.

• עמותת דובדבן שיתפה על המורכבויות של יחידות עילית: ריבוי זהויות, מעברים חדים בין בית ללחימה, והיעדר מרחב לעיבוד. הם מקיימים רטריטים קבוצתיים עם פסיכולוגים בוגרי היחידה. הפורמט הקבוצתי מוריד את הסטיגמה — קל יותר להרים יד מול חברים מאשר לבקש עזרה לבד.

גם כאן המסר היה חד: הריפוי לא נעצר אצל החייל עצמו. משפחות, יחידות וחברות שווים חלק מהתהליך. התערבויות שמורידות סטיגמה ומייצרות אחריות משותפת — הן היעילות ביותר.

על מה מסכימים — ומה עוד חסר

בסוף הבוקר התגבשו חמישה קווי הסכמה ברורים:

• טיפול חייב להיות מותאם מבחינה תרבותית.

• המשפחות חייבות להיות חלק מהריפוי.

• סיפורים חייבים להישען על נתונים.

• המטפלים עצמם צריכים הגנה משחיקה.

• אף עמותה לא יכולה לשאת את המשבר הזה לבד.

אבל ההסכמה על ה"מה" לא פותרת את שאלת ה"איך". הדיונים העלו שאלות שעדיין מחכות למענה:

• מדידה: איך מייצרים שיטה שתאפשר לכל העמותות לעקוב אחרי תוצאות בצורה קלה, אחידה ואמינה?

• שוויון: איך מבטיחים שהשירות לא מתרכז רק באזורים מסוימים בעוד אחרים נשארים בלי מענה?

• הרחבה: מה באמת אומר "להתרחב" — שכפול מרכזים? הכשרת צוותים נוספים? דיגיטציה? שילוב בבתי ספר ובקהילות?

• התאמה תרבותית: איך מתמודדים עם חסמים שמונעים מאנשים לגשת לטיפול — בין אם הלכתיים או סטיגמטיים?

• קיימות: איך פילנתרופיה יכולה לתמוך בצמיחה מבלי לשחוק אנשים או ליצור תלות?

סיום

הבוקר הזה הראה את כוחו של מפגש שמקרב אנשים בחדר אחד. היו הסכמות על העקרונות, והייתה תחושה משותפת שאף אחד לא יכול לעשות זאת לבד.

כאשר המשתתפים עברו לארוחת הצהריים של התורמים, היה ברור שהערך האמיתי לא היה רק במצגות — אלא בשיחות שנולדו ביניהן. זה מה שיקדם את העבודה קדימה: קשרים, אמון, והנכונות להמשיך לשאול את השאלות הקשות, תוך שמירה על מה שכבר למדנו.