מדוע תהליך ריפוי מטראומה דורש מצפן חדש: תובנות מהוובינר של קולקטיב עיקר על ניטור בריאות הציבור

מאז ה-7 באוקטובר, החברה הישראלית מתמודדת עם שכבות על גבי שכבות של טראומה — אבלים, עקורים, טילים, מילואים, לחץ כלכלי ותחושת חוסר ודאות לאומית שמסרבת להיעלם.

אבל בקולקטיב עיקר אנחנו רואים גם משהו אחר: חוסן. אנשים שנרתמים זה למען זה, קהילות שמסתגלות למציאות החדשה, ומתנדבים שממלאים את הריק.

שתי המציאויות האלה — כאב וכוח — מתקיימות זו לצד זו.

ועדיין, עולה השאלה: איך עוברים מהישרדות להחלמה? איך ניתן להוביל תהליך ריפוי שיתאים לעוצמת המשבר?

ב-8 ביולי, קיימנו וובינר שעסק בדיוק בשאלה הזו. בשיחה לקחו חלק שתיים מהדמויות המובילות בישראל בתחומי בריאות הציבור ובריאות הנפש:

פרופ' דורית ניצן, ראשת בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון ולשעבר מנהלת חירום אזורית בארגון הבריאות העולמי (WHO)

ד"ר גלעד בודנהיימר, פסיכיאטר ילדים ונוער, מנהל אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ואחד מהאחראים המרכזיים למענים בבריאות הנפש מאז ה-7 באוקטובר.

זו שיחה שהתנהלה מלב המשבר הלאומי.

ד"ר בודנהיימר הצטרף מהשטח, תוך כדי שירות מילואים. פרופ' ניצן דיברה איתנו מהמעונות של האוניברסיטה, לאחר שביתה בבאר שבע נהרס מפגיעת טיל איראני. באירוניה עדינה, היא ציינה שבעבר הייתה "אמא לילדים עקורים" (שגרו בעוטף עזה), והיום גם היא עצמה עקורה.

מדינה תחת איום מתמשך, אנשי מקצוע שעובדים תחת אש — ועדיין, איש לא יושב ומחכה.

כמו ששניהם הדגישו: דווקא עכשיו זה הזמן לפעול.

ניטור זה המצפן שלנו

המילה "ניטור" גורמת להרבה אנשים אי-נוחות. היא מזכירה מעקב, חדירה לפרטיות.

אבל כפי שפרופ' ניצן הסבירה, בשפת בריאות הציבור, ניטור הוא משהו אחר לגמרי: הוא כיוון. הוא בהירות. הוא הדרך לדעת מה קורה — ומה צריך לעשות.

"ניטור הוא המצפן שלנו," היא אמרה. "הוא לא רק לשם תגובה, אלא גם לשם מניעה ולשם בניית חוסן. בכל משבר — מאוקראינה דרך קוסובו ועד הדרום בישראל — פרופ' ניצן ראתה מה קורה כשעובדים ללא נתונים.

ללא מידע בזמן אמת, ההחלטות מתקבלות בעלטה, המשאבים לא מגיעים למקומות הנכונים, שירותים מוכפלים או חסרים, והאנשים שזקוקים לסיוע באופן המיידי ביותר — פשוט נופלים בין הכיסאות.

ד"ר בודנהיימר הסכים. מהשטח, הוא תיאר מציאות מורכבת: פינויים חוזרים ונשנים, מטפלים שהם בעצמם במצוקה או מפונים, מרכזי חוסן תחת איום, ואוכלוסייה שלמה שחיה בלחץ מתמשך.

"קשה לרפא כשלא יודעים מה קורה," הוא אמר. "בלי שקיפות, אנחנו פשוט מנחשים." וכולנו הסכמנו: ניחושים — זה לא מספיק.

לא רק לוחות מחוונים — אלא החלטות.

שני הדוברים הדגישו: נתונים הם לא מטרה בפני עצמה. הם צריכים להוביל לפעולה.

נכון, צריך מספרים. אבל לא פחות מזה — צריך משמעות. צריך מערכות שמסייעות לקבל החלטות, לא רק מציגות נתונים. פרופ' ניצן תיארה את הניטור כ"חמצן" של ניהול חירום — הנוגע בכל שלב: מניעה, מוכנות, תגובה והתאוששות.

אבל היא גם הזהירה: לעיתים קרובות מדי, אנחנו "מתאהבים בלוח המחוונים", במקום להשתמש בו. "לא מספיק לומר שהנתונים יפים," היא אמרה. "הם צריכים לעזור להחליט מה לעשות איתם."

ד"ר בודנהיימר הציג דוגמאות מהשטח. בעבר, אדם במצוקה הועבר מיד לחדר מיון. היום — בעקבות לקחים ממגפת הקורונה ומהמלחמה — יש דגש על מענה מרחוק: טלתרפיה, מוקדים, מרכזי חוסן עירוניים.

הוא ציין שימוש בנתוני מוקדים, ביקורי מיון וצריכת תרופות פסיכיאטריות כנתונים שהמשרד עוקב אחריהם כמעט בזמן אמת. כל אחד מהם מספר סיפור — מי סובל, איפה, ועד כמה דחוף לסייע.

למשל, עלייה חדה במרשמים לבנזודיאזפינים (תרופות הרגעה מהירות) שימשה כסימן — אבל יש להן מחיר: הן ממכרות ועלולות להחריף פוסט-טראומה אם נעשה בהן שימוש מופרז.

לא צריך לחכות לשלמות

אחד המסרים הבולטים והחשובים היה פשוט: לא צריך לחכות לשלמות. כבר היום אפשר להשתמש בנתונים קיימים — שימוש במוקדים, רכישת תרופות, היעדרויות מבית ספר — כדי להבין את מצב החברה.

"בחירום, בונים את המערכות תוך כדי תנועה", אמרה פרופ' ניצן. "אבל גם תמונה חלקית עדיפה על טיסה בעיניים עצומות."

ד"ר בודנהיימר סיפר על שיתוף הפעולה עם רשויות מקומיות: משרד הבריאות מכשיר רכזי בריאות יישוביים כדי למפות צרכים. בגל הפינוי השני, לא חזרו על טעויות אוקטובר — הפעם, השירותים הגיעו לפי דיווחים מהשטח, בזמן אמת.

זו היה תזכורת לכך שניטור הוא לא רק עניין טכני — הוא עניין אנושי. הוא תלוי באמון, בשיתופי פעולה בין מערכות שבדרך כלל לא מדברות זו עם זו — בריאות, חינוך, רווחה, ביטחון.

ניטור טוב לא נבנה על מערכות גדולות — אלא על הקשבה נכונה, במקום הנכון, בזמן הנכון.

טראומה קולקטיבית דורשת מענה קולקטיבי

לקראת סוף הוובינר, ד"ר בודנהיימר נגע בשורש העניין: אנחנו לא מתמודדים רק עם טראומות אישיות. מדובר בטראומה לאומית.

כשאנחנו מדברים על טראומה היום, זה לא רק חייל אחד או משפחה אחת, הוא אמר. "המדינה עצמה צריכה טיפול. כל אחד ואחת בישראל מושפעים.

זו בדיוק הסיבה, לדבריו, שבריאות הציבור כל כך חשובה. אי אפשר לבנות מערכת בריאות נפש שמתבססת רק על אנשי מקצוע. פשוט אין מספיק. לעולם לא יהיו.

במקום זה, צריך לחזק את היכולות ברמה הקהילתית — להכשיר מנהיגים, לתמוך בשכנים, ליצור מרחבים של ריפוי שלא תלויים באבחנה קלינית.

"עם חשבנו שחוסן מגיע ממומחים," הוא אמר. "היום אנחנו מבינים — הוא מגיע מאנשים זה לזה."

גם פרופ' ניצן הסכימה. היא סיפרה על מודל שפותח בפריפריה בישראל: "קרוב לבית" — יוזמה קהילתית לקידום בריאות, שמכשירה מתנדבים להפוך למגיבים ראשונים, לא רק לצרכים פיזיים אלא גם לתמיכה רגשית ונפשית.

המודל הזה עבד בזמן מתקפת הטילים האיראנית האחרונה. "הוא נבנה אחרי השבעה באוקטובר," היא אמרה. "והפעם — ראינו את ההבדל."

 לסיום

העובדה שהשיחה הזו התקיימה בזמן מלחמה — לא הייתה הסחת דעת. היא הייתה הלב של העניין. שני הדוברים חוו את המצב על בשרם, ובכל זאת — או דווקא בגלל זה — דרשו שנשקיע בלמידה מערכתית, עכשיו.

נתונים הם לא מותרות. הם חבל הצלה.

ניטור בריאות הציבור, כשהוא נעשה נכון, עוזר לראות מי נשאר מאחור — לפני שזה מאוחר מדי. הוא מראה לא רק איפה כואב — אלא גם איפה מתחיל ריפוי.

זו הבחירה בין לחכות לקריסה, לבין לנווט אל ההתאוששות.

כמו שפרופ' ניצן סיכמה: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות שלוח המחוונים יתעדכן כשיש חיים על הכף. אנחנו צריכים מערכות שמתריעות, מכוונות ומניעות — בזמן אמת."

אנחנו צריכים מצפן.וצריך גם לדעת להשתמש בו.

📹 לצפייה בוובינר המלא

 📬 הצטרפו אלינו לבניית עתיד חוסן