ישראל חייבת להקים מערכת חזקה ומסודרת יותר להתמודדות עם משברי בריאות הנפש.

19/06/2025 Jerusalem Post -פורסם לראשונה באנגלית בתאריך ב

בזמן מלחמה, תיאום הוא מובן מאליו. ברור לכולם שמאמצים לא מתואמים עלולים לעלות בחיי אדם. אותו היגיון תקף גם למשבר בריאות הנפש של ימינו—ללא פעולה משותפת ורחבת משתתפים, הנפגעים אולי יישארו בלתי נראים, אך יהיו ממשיים לא פחות.

כשמדינה במלחמה, הדחיפות ברורה. תקציבים זזים במהירות, חסמים נופלים, ומה שנראה בלתי אפשרי בשגרה הופך לנורמה חדשה. משרד הבריאות יכול לבנות אגף חדש בבית חולים בתוך ימים. הצבא מסוגל להקים מרפאות טראומה תוך 24 שעות. המערכות מתכופפות כדי להתאים את עצמן לרגע.

אבל בתחום בריאות הנפש? התגובה מוכרת להכאיב—לא מהירה, לא גמישה, ובוודאי לא מתואמת.

אנחנו בעיצומו של משבר טראומה לאומי, ובכל זאת אין מי שמכה בפעמון. אין תחושת "אדמה בוערת", אין קריאה מגויסת, ואין אותה בהילות שכה ברורה בתחומים אחרים של חירום לאומי. מה כן רואים? פיצול. משרדים מצהירים, אך מעבירים אחריות. רשויות מקומיות נאבקות. בתי ספר מקבלים החלטות בלתי אפשריות לבד. ומאחור, מאות אלפים שזקוקים לעזרה—לא מחר, לא בתיאוריה. עכשיו.

טראומה היא לא נישה – היא עניין של בריאות הציבור

בואו נהיה ברורים: טראומה היא לא רק עניין של בריאות הנפש, ובטח שלא רק של משרד הבריאות. מדובר באתגר ציבורי עמוק, שמשפיע על החינוך, הרווחה, התעסוקה, הביטחון הלאומי והכלכלה לא פחות מאשר על הבריאות.

התמודדות עם טראומה היא לא רק רגשית. היא פוגעת גם בבריאות הפיזית, בפריון, בחוסן החברתי וביכולת ההתאוששות הלאומית. מחקר שפורסם ב־The Lancet Psychiatry בשנת 2023 מצא כי הסובלים מ־PTSD נמצאים בסיכון גבוה למחלות לב, סוכרת ומוות מוקדם (Koenen et al., 2023).

לאחרונה אף פורסם דו"ח ישראלי שהמליץ להכיר אוטומטית במספר מחלות כרוניות—כמו פיברומיאלגיה, פסוריאזיס וסוכרת—כמחלות נלוות לטראומה. בישראל מאז ה־7 באוקטובר, העלייה בתסמיני פוסט־טראומה מתועדת היטב בקרב ילדים, משפחות עקורות, לוחמים וניצולים.

וזו לא רק שאלה של טיפולים פרטניים. טראומה שאינה מטופלת מעלה את עלויות הבריאות, פוגעת בהישגים לימודיים, מגבירה שימוש בחומרים ממכרים, ומטלטלת כל רובד של החברה.

מערכת שלא נבנתה לחירום

מערכת בריאות הנפש הישראלית מפוצלת כברירת מחדל:קופות החולים אחראיות לטיפול הקליני.משרד החינוך מציע תוכניות חוסן, אך כל בית ספר בוחר בעצמו ומממן לבד.משרד הרווחה מסייע, אך ראשי הרשויות הם אלו שמחליטים איך, כמה ואם בכלל.

על הנייר זה מאפשר גמישות. בפועל, זה יוצר כאוס.

"בזמן משבר, ביזור ללא תיאום הוא לא העצמה—הוא הפקרה."—פרופ' איל פרוכטר

ראשי רשויות כבר פועלים בקצה גבול היכולת. מנהלי בתי ספר מתבקשים לבחור מתוך רשימות ארוכות של תוכניות טיפול בטראומה—בלי כלים, בלי זמן, ובלי תמיכה. רובם רוצים לעזור, אבל לא יודעים מאיפה להתחיל. התוצאה? תחושת דחיפות לעשות "משהו", אבל בפועל—יישום לא אחיד, בזבוז משאבים, והאוכלוסיות הפגיעות ביותר נותרות מאחור.

איך נראית תמיכה מרכזית?

תיאום מרכזי לא מבטל אוטונומיה—הוא בונה לה תשתית. הוא כולל למשל:

• קביעת 3–5 תוכניות מבוססות ראיות, מותאמות לפי גיל ומסגרת חינוכית.

• מימון משותף והכשרות לרשויות המקומיות, כדי שלא ימציאו את הגלגל מחדש.

• פרסום מתווה לאומי ברור—כדי שכל מגזר ידע מה תפקידו.

• תיאום איסוף נתונים בין קופות, קליניקות, וארגוני חברה אזרחית בזמן אמת.

"כבר מההתחלה הבנו שאי אפשר לסמוך על כל בית ספר שיתמודד לבד. היינו צריכים אסטרטגיה לאומית עם ביצוע מקומי."—פרופ' פרנק אוברקלייד, על המודל האוסטרלי במדינת ויקטוריה

המודל האוסטרלי מוכיח שתיאום לאומי עם יישום מקומי זה לא פיקוח יתר—זה מנגנון שמאפשר תגובה מהירה, עקבית והוגנת.

קריאה לפעולה מדינתית

אודה על האמת—הקריאה הזו מרגישה לי לא פשוטה. אני באה מעולמות שמאמינים ביזמות, בגמישות שוק, בפתרונות מהשטח. אבל הבנתי: אין יוזמה פרטית שיכולה לבדה להתמודד עם משבר לאומי.

"בריאות הנפש אינה יכולה להישען על המגזר הפרטי או האזרחי בלבד. המדינה חייבת להבטיח רצפה שאיש לא ייפול מתחתיה."—פרופ' נתי לאור

אני עדיין מאמינה בביזור כשזה משרת את הציבור. אבל כשמדובר בטראומה קולקטיבית, להשאיר כל רשות, כל קופה וכל בית ספר להחליט לבד זה לא חופש פעולה—זו הפקרה.

הדילמה: איך יוצרים פלטפורמה בוערת בלי לפגוע בתקווה?

רבים אומרים שצריך להפעיל לחץ: כותרות, קמפיינים, מחאה.אבל האם נרצה להפיץ פחד רק כדי לגרום לפעולה?

אנחנו על חבל דק. ליצור תחושת דחיפות, מבלי לייאש. לעורר תגובה, מבלי להעצים את החרדה.אבל תקווה לבדה לא מספיקה. אם הציבור לא רואה תיאום, לא מרגיש שהמדינה שולטת במצב—הוא מאבד אמון. לא רק במוסדות, אלא בעצם היכולת להחלים.

לכן הפלטפורמה הבוערת דרושה. לא כדי להפחיד. כדי למקד.

עדיין לא מאוחר לבנות אותה

החברה האזרחית עשתה ניסים. מטפלים, מתנדבים, וקהילות שלמות הקימו פתרונות תוך ימים.אבל הם לא יכולים—ולא אמורים—להחליף את הממשלה.

מה שאנחנו צריכים עכשיו הוא פעולה מתואמת. מפות דרכים, מתווים ברורים, מסדי נתונים משותפים.אסטרטגיה לאומית לריפוי טראומה—לא כסיסמה. כמשימה.

עלינו לפעול כאילו ריפוי נפשי הוא דחוף כמו שיקום פיזי.כי הוא באמת כזה.

הפלטפורמה לא תצוץ לבד.אנחנו נצטרך לבנות אותה.באומץ. בשותפות. ובאכפתיות אמיתית.