לשבור את המיתוסים: מה באמת מציל חיים במניעת אובדנות בזמן של טראומה לאומית

אובדנות אינה משבר חדש בישראל. אבל מאז ה־7 באוקטובר 2023, היא הפכה לנוכחת יותר, בולטת יותר, וקשה הרבה יותר להתעלם ממנה.

מה שנאמר בעבר בלחישות – מופיע עכשיו בשיחות בין חברים, בבתי ספר, בבסיסים צבאיים, ובכותרות העיתונים.

ב־ICAR Collective שמענו את הדאגה הולכת וגוברת. בעיקר בקרב אנשי חינוך, רווחה, בריאות הנפש והורים. לכן יזמנו וערכנו וובינר פתוח עם פרופ’ יוסי לוי בלז –ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע״ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, מהחוקרים המובילים בארץ בתחום האובדנות, חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ למשרדי ממשלה שונים.

זה היה אחד הוובינרים הכי מבוקשים שלנו עד כה. פרופ’ לוי בלז הביא לא רק מחקרים – אלא גם הבנה עמוקה, כלים מעשיים ותקווה. הנה חמשת המיתוסים המרכזיים שהוא ביקש שנשבור – והמציאות שכולנו צריכים להכיר כדי באמת למנוע אובדנות.

מיתוס #1: "אם מישהו רוצה למות – אי אפשר לעצור אותו."

המציאות: רוב האנשים שמתמודדים עם מחשבות אובדניות לא רוצים למות. הם פשוט רוצים שהכאב ייפסק.

הם קרועים מבפנים. יש בהם חלק – גם אם קטן מאוד – שרוצה לחיות. ולפעמים, כל מה שצריך זה רגע של חיבור אנושי, של מישהו שרואה אותם.

כמו שאמר קווין היינס, ששרד ניסיון התאבדות מגשר שער הזהב: "ברגע שהיד שלי עזבה את המעקה, חשבתי לעצמי – אני לא רוצה למות."

במילים של לוי בלז: “גם אם רק 1% מהאדם רוצה להישאר – שם נמצאת המניעה.”

מיתוס #2: "אי אפשר לדעת – אנשים אובדניים מסתירים את זה."

המציאות: רוב האנשים מאותתים. במילים, בהתנהגות, או בשפת גוף. צריך רק לדעת לשים לב – ולהעז לשאול.

זה לא דורש תואר בפסיכולוגיה. זה דורש עיניים טובות ולב פתוח. מורה, שכן, חבר, נהג אוטובוס – כולם יכולים להציל חיים.

"לא צריך פסיכיאטר. רק מישהו שיהיה מוכן לראות ולשאול," אומר לוי בלז.

אנחנו מאמינים שזה ידע שצריך להיות נגיש כמו עזרה ראשונה. חלק מהבריאות הציבורית שלנו. כי כשמזהים בזמן – אפשר להציל חיים.

מיתוס #3: "רק אנשי מקצוע יכולים למנוע התאבדות."

המציאות: פעמים רבות, מי שמציל חיים הם דווקא האנשים שפשוט היו שם. בזמן. עם אכפתיות.

הוובינר היה מלא בדוגמאות: כמו ג'וני בנג’מין שעמד על גשר בלונדון עד שזר פנה אליו באדיבות – והציל את חייו. או הסבתות בזימבבואה שישבו על "ספסלי ידידות" והקשיבו – ויצרו ירידה משמעותית בדיכאון בקהילות שלמות.

מודלים כמו QPR – שואלים, משכנעים, מפנים – מעניקים לכל אדם כלים פשוטים אך עוצמתיים להתערבות. “הפסיכיאטר לא יפגוש את האדם אם אף אחד לא יביא אותו לשם,” אמר לוי בלז.

מיתוס #4: "אם נדבר על התאבדות – ניתן רעיונות מסוכנים."

המציאות: ההפך הוא הנכון. שיחה פתוחה מורידה סיכון, לא מעלה אותו.

מחקרים ברורים: לשאול מישהו אם הוא חושב על התאבדות – זה לא “מכניס לו רעיונות לראש”. זה נותן לו הזדמנות לומר את האמת.

"אם אתם חושבים שנערה בת 16 עוד לא נתקלה באובדנות בטיקטוק, בקומיקס או בסדרה – אתם טועים," אמר לוי בלז.

הם כבר יודעים. אבל הם צריכים מבוגר שיאמר: "אני רואה אותך. אתה חשוב לי. אתה חושב לפגוע בעצמך?" – וישאר גם אם התשובה קשה.

מיתוס #5: "אובדנות זה עניין נדיר. לא מדובר במשבר חברתי."

המציאות: בישראל מתים בהתאבדות כ־500 איש בכל שנה – יותר מההרוגים בתאונות דרכים.

וכל התאבדות היא לא רק סוף של חיים אחד – אלא טראומה שמשפיעה על עשרות אחרים: הורים, אחים, בני זוג, חברים לעבודה.

“אם בואינג 747 היה נופל כאן כל שנה – היינו פועלים,” אמר לוי בלז. “אם טרור היה גובה 500 הרוגים בשנה – היינו משנים מדיניות. זו טרור שקט, ואסור להמשיך להתעלם ממנו.”

ההשפעה כלכלית, רגשית וחברתית – והיא עצומה.

ומה יקרה אחרי המלחמה?

דווקא בזמני חירום – שיעורי התאבדות לפעמים יורדים. יש תחושת שליחות, אחדות, מיקוד. אבל ברגע שהגל עובר – כשנשארים עם הבדידות, הפוסט-טראומה, השבר הכלכלי והאישי – שם לרוב רואים עלייה.

לוי בלז הזהיר: ב־2025 וב־2026 אנחנו עלולים לראות את העלייה הזו. אם לא נפעל עכשיו – נאבד זמן יקר.

אז מה כן עובד?

יותר מכל – נוכחות. לא רק תקציבים (אם כי הם חשובים), לא רק מומחים (אם כי הם חיוניים).

הדבר שבאמת מציל חיים הוא היכולת לשבת מול מישהו, להסתכל לו בעיניים, לשאול שאלה קשה – ולהישאר גם כשלא נעים.

כמו שחתם לוי בלז: “המשימה שלנו היא לנצח את תחושת הבדידות. לדעת להישאר, לדעת לשאול. גם כשזה קשה.”

אנחנו פועלים כדי לבנות חברה בריאה יותר. חברה מחוברת, רואה, יודעת להתערב. בין אם זה בהכשרות, שותפויות או פיתוח כלים – אנחנו מאמינים שמניעת אובדנות היא לא תחום צדדי. זו אחריות משותפת.

🎥 פספסתם את הוובינר? אפשר לצפות בהקלטה המלאה כאן. הוובינר נערך בעברית – ניתן להפעיל כתוביות באנגלית ביוטיוב.

בואו נמשיך ללמוד. לשאול. להקשיב. ולהיות אחד בשביל השני.