מה בני ובנות נוער מהצפון צריכים שמבוגרים יבינו

ביליתי היום עם 150 בני ובנות נוער מהצפון, בכנס שאורגן על ידי יעדים לצפון, המועצה לשלום הילד, שיתופים, משאבים ושותפים נוספים, ויצאתי בתחושה שאנחנו עדיין לא באמת מבינים עד הסוף מה המלחמה הזאת עשתה להם.

המטרה של היום הייתה פשוטה, אבל בעיניי גם די נדירה: לא לדבר על בני נוער, לא לתכנן עבורם עוד תוכנית, אלא לשאול אותם ישירות מה הם עוברים ומה הם היו רוצים שהמבוגרים סביבם יבינו.

בשנתיים האחרונות הייתי בהרבה חדרים שבהם מבוגרים מדברים על טראומה, חוסן, חינוך, חינוך בלתי פורמלי, תקציבים, רשויות מקומיות, החלטות ממשלה וצרכים של מפונים. כל השיחות האלה חשובות. אבל יש משהו אחר לגמרי בלשמוע בני נוער מתארים בעצמם, במילים שלהם, את המציאות המעשית והרגשית של חיים שהפכו ללא יציבים.

נער אחד סיפר שהוא עבר לבד לירושלים ולא חי עם ההורים שלו במשך שנה. נערה סיפרה שעברה לטבריה עם שלוש האחיות שלה, בזמן שההורים נשארו בצפון כדי להמשיך לעבוד. נער אחר סיפר שפונה לנתניה, התקבל לשתי קבוצות כדורגל מקצועיות, ואז ההצעות בוטלו כשהבינו שהוא “ילד מפונה מהצפון”. לא רצו להשקיע בילד שאולי יעזוב.

הסיפור הזה נשאר איתי, כי הוא מספר משהו הרבה יותר עמוק מהחמצה של הזדמנות ספורטיבית. הרי כל ילד בקבוצה הזאת יכול לעזוב בכל רגע בגלל עבודה של הורה, מעבר דירה או שינוי משפחתי. אבל במקרה שלו, עצם היותו מפונה הפכה לתווית. היא הפכה אותו לזמני. היא גרמה למבוגרים להסס אם כדאי להשקיע בו.

זו אחת הפגיעות השקטות של עקירה ממושכת. ילדים מאבדים בית, שגרה, בית ספר, תנועת נוער, מעגל חברתי ותחושת רציפות. אבל מעבר לזה, הם גם עלולים להיתפס על ידי מערכות כילדים שהחיים שלהם “בהמתנה”. כאילו ההתפתחות שלהם יכולה לחכות. כאילו חברויות, שאיפות, ספורט, לימודים וגיל ההתבגרות יכולים להיעצר עד שתהיה ודאות.

אבל ילדות לא יכולה לחכות לוודאות. גיל ההתבגרות לא יכול להידחות עד שהמצב הביטחוני ייפתר.

מה שהכי בלט לי במהלך היום הוא לא רק כמה הם עברו, אלא כמה ברור הם יודעים להסביר מה המבוגרים מפספסים. אחת הנערות אמרה שמכיוון שהם בני נוער, ומכיוון שלפעמים רואים אותם עם חברים ונראה שכיף להם, מבוגרים מניחים שהם בסדר. כאילו זה בא להם בקלות. כאילו לא באמת קשה להם. כאילו אולי לא כל כך אכפת להם. ואז היא אמרה: “ואולי זה לא נראה ככה, אבל אני עוברת את זה.”

המשפט הזה נשאר איתי, כי הוא נוגע באחת מנקודות העיוורון שלנו כמבוגרים. אנחנו נוטים לבלבל בין התמודדות לבין להיות בסדר. אנחנו רואים בני נוער בטלפון, צוחקים, מתלבשים כמו בני נוער, מדברים כמו בני נוער, מגיעים לשיעור, ואנחנו שוכחים שתפקוד הוא לא בהכרח רווחה נפשית. העובדה שנער או נערה יכולים לצחוק לא אומרת שהם לא מותשים. העובדה שהם מצליחים להסתגל לא אומרת שאין מחיר להסתגלות הזאת.

והם נדרשו להסתגל שוב ושוב.

אחד מהם אמר בפשטות: “בצפון כל יום יכול לקרות משהו.” אזעקה. אירוע ביטחוני. לילה בלי שינה. שינוי בתוכנית הלימודים. בגרות שמתבטלת ואז חוזרת. שיעור זום שמתחיל ב-9 בבוקר, גם כשכולם יודעים שהתלמידים לא ישנו כל הלילה בגלל האזעקות.

זה אולי נשמע כמו פרט קטן, אבל הוא לא קטן. הוא משקף את אחד המסרים הכי ברורים ששמעתי מהם: הרבה מהקשיים שלהם אינם רק “טראומה”. הם גם תוצאה של זה שאנחנו, המבוגרים והמערכות, לא מספיק מדברים אחד עם השני.

פעילויות מאורגנות מחוץ לבית הספר, אבל הן מתנגשות עם מחויבויות בבית הספר, ולכן בני הנוער לא יכולים להגיע. מורים יודעים שהיו אזעקות כל הלילה, אבל מערכת השעות ממשיכה כרגיל. יש תוכניות, אבל לוחות הזמנים של התחבורה לא מאפשרים לבני הנוער להגיע אליהן. מבוגרים מייצרים פעילויות, אבל לא תמיד פעילויות שמתאימות לגיל שלהם, ואז מתפלאים שהם לא באים.

מנקודת המבט של נער או נערה, זה לא משנה איזה משרד מממן את התוכנית, איזו עמותה מארגנת את הפעילות, איזו מחלקה אחראית על התחבורה או מי קיבל את ההחלטה בבית הספר. מה שמשנה הוא האם החיים שלהם באמת עובדים. האם אפשר להגיע. האם הפעילות מתקיימת בזמן שהם יכולים להשתתף. האם היא מתאימה לגיל שלהם. האם מישהו מבין מה קרה בלילה. האם מישהו מסביר למה החלטות משתנות שוב ושוב. האם מישהו שואל אותם לפני שמעצבים עבורם פתרונות.

זו תובנה מאוד מעשית לכל מי שעוסק בבריאות נפש, חוסן, חינוך, פילנתרופיה ומדיניות ציבורית. תמיכה בבני נוער אינה רק להוסיף עוד תוכניות. היא לתכנן סביב היום האמיתי של נער או נערה.

דבר נוסף שריגש אותי היה עד כמה הם רוצים חיים רגילים, אבל לא במובן שטחי. הם לא ביקשו מאיתנו להתעלם ממה שקורה. הם ביקשו מרחבים שבהם הם עדיין יכולים להיות בני נוער.

הם דיברו על הצורך במקומות להיפגש, בדברים לעשות, בדרכים להיות עם חברים, ובפעילויות שבאמת מתאימות לגיל שלהם: ספורט, מוזיקה, גיימינג, פינג פונג, ביליארד, יוגה, פילאטיס, טיולים, מועדוני נוער, והזדמנויות לפגוש בני נוער ממקומות אחרים. אחד מהם אמר בפשטות: “אתה כל היום בבית, כל היום לא פוגש חברים.”

למבוגרים זה יכול להישמע כמו בקשה לפנאי. אבל עבור בני נוער, החיים החברתיים הם תשתית התפתחותית. גיל ההתבגרות קורה דרך חברים, דרך תנועה, דרך מרחבים בלתי פורמליים, דרך היכולת לצאת מהבית וללכת למקום שהוא לא בית ספר, לא בית, ולא טיפול. כשמרחבים כאלה נעלמים, משהו חשוב נפגע.

לכן כיף הוא לא מותרות. תחבורה היא לא רק לוגיסטיקה. מועדון נוער הוא לא רק מבנה. חינוך בלתי פורמלי הוא לא רק פעילות אחר הצהריים. אלה חלק מהתנאים שמאפשרים לבני נוער להמשיך להתפתח גם בתוך מציאות משובשת.

היה גם משהו חזק מאוד בהרכב של החדר. היו שם בנים עם כיפות וציציות, בנות בגופיות, בני נוער ערבים ישראלים, בני נוער מקהילות שונות, מרקעים שונים ומאורחות חיים שונים. ושוב ושוב, הם אמרו גרסאות של אותם הדברים.

הם רוצים שמבוגרים יבינו שהחיים שלהם לא רגילים עכשיו. הם היו רוצים יציבות איפה שאפשר לייצר יציבות. הם רוצים הסברים כשהחלטות משתנות. הם רוצים שבית הספר ייקח בחשבון את המציאות שמחוץ לכיתה. הם רוצים מרחבים שמתאימים לגיל שלהם. הם רוצים שמבוגרים יתאמו ביניהם, אבל הם גם רוצים שישאלו אותם מה הם צריכים לפני שמעצבים עבורם פתרונות.

המשותף הזה חשוב. הצפון הוא לא סיפור אחד, ובני הנוער האלה לא מגיעים מאותו מקום או מאותה זהות. אבל החוויה של שיבוש, בדידות, חוסר ודאות והצורך שייקחו אותם ברצינות חצתה את כל הקווים האלה.

הבגרות בחדר הייתה מרשימה, אבל גם כואבת. מצאתי את עצמי מתפעלת מהם, ובמקביל עצובה על כך שהם נאלצו להפוך לכל כך רהוטים לגבי חוסר יציבות. הייתה שם בגרות שנולדה מתוך חוסר ברירה. הם מבינים מערכות. הם מבינים פערים. הם מבינים שלמבוגרים יש תקציבים, מגבלות, סמכויות ואחריות. הם יודעים שלא כל מה שהם מבקשים יקרה.

אבל הם גם יודעים לזהות מתי מתייעצים איתם בלי באמת להקשיב.

אחד מבני הנוער אמר שאם זה באמת היה משפיע על החיים שלו ועל השגרה שלו, הוא היה רוצה להשתתף. זה רף חשוב מאוד. שיתוף בני נוער לא יכול להיות סימון וי. הוא לא יכול להיות כנס, קבוצת וואטסאפ, סקר ואז שקט. הוא חייב לכלול מעגל משוב: שמענו אתכם, זה מה שהבנו, זה מה שאנחנו משנים, זה מה שאנחנו עדיין לא יכולים לשנות, וזו הסיבה.

יצאתי עם שלוש תובנות מרכזיות.

הראשונה היא שאנחנו חייבים להפסיק לבלבל בין דרכי התמודדות של בני נוער לבין אדישות. נערים ונערות יכולים לצחוק, לגלול בטלפון, להתלבש כרגיל, לדבר כרגיל, ועדיין לשאת משהו כבד מאוד.

השנייה היא שצריך לתכנן סביב החיים האמיתיים שלהם, ולא סביב הנחות של מבוגרים.

השלישית היא שאנחנו צריכים הרבה יותר תיאום בין מבוגרים. הרבה מהפערים שהם תיארו אינם בלתי פתירים.

הם תוצאה של מערכות שעובדות במקביל במקום לעבוד יחד. בתי ספר, חינוך בלתי פורמלי, רשויות מקומיות, תנועות נוער, תחבורה, אנשי בריאות הנפש, מנהיגות קהילתית, פילנתרופיה וגופי ממשלה רואים כל אחד חלק מהתמונה. בני הנוער הם אלה שחיים את התמונה השלמה.

הם לא ביקשו שנציל אותם. הם ביקשו שנקשיב ביותר ענווה, שנתאם בינינו ביותר משמעת, ושניקח ברצינות את הפרטים של חיי היומיום שלהם.

הם לא רק העתיד של המדינה הזאת. הם גם ההווה. הם חיים את זה עכשיו.