זרקור על פעילות איגי אחרי 7 באוקטובר: לבנות שייכות דווקא כשהיא הכי נחוצה

איגי התחילה מתוך צורך פשוט אך דחוף: לנוער להט״בי היה צורך במקום שבו אפשר להיפגש, לדבר בכנות ולקבל תמיכה. יותר משני עשורים לאחר מכן, הארגון התפתח לתנועת נוער וצעירים ארצית, אך הפער המקורי עדיין ניכר בלב העשייה שלו. צעירים וצעירות עדיין זקוקים למרחבים שבהם הם יכולים להיות מי שהם במלואם, במיוחד כאשר הבית, בית הספר, הקהילה או השיח הציבורי מקשים על כך. בפרסומים הציבוריים של איגי, הארגון מתואר כתנועת הנוער והצעירים הלהט״בית היחידה בישראל, הפועלת מקריית שמונה ועד אילת ונוסדה בשנת 2002. יוני אביטן, המשמש כמנכ״ל שותף לצד רום אוחיון, תיאר את איגי כארגון שהתרחב מקבוצות תמיכה לאקוסיסטם רחב יותר של מענים חברתיים, רגשיים, חינוכיים ותעסוקתיים.

אביטן תיאר את ההתפתחות של איגי כתהליך הדרגתי של הרחבת המבט. “התחלנו מאוד מהמקום של קבוצות תמיכה לנוער להט״בי,” אמר, אך עם הזמן הארגון הבין התמיכה הראשונית אינה נקודת הסיום. היא התשתית. לדבריו, התמיכה הראשונית “מאפשרת לנו לבנות חוסן,” לתת מענה למצוקה מיידית, וליצור מרחבים שבהם צעירים יכולים לחוות את הזהות הלהט״בית שלהם לא רק דרך דחייה או כאב, אלא גם כ“מקור כוח” ושייכות. ההבחנה הזו עוברת כחוט השני במודל של איגי. הארגון אינו מבקש רק לצמצם פגיעה. הוא מבקש לסייע לצעירים לבנות תחושת עצמי חיובית, קהילה ועתיד.

בפועל, איגי מפעילה, לפי אביטן, יותר ממאה קבוצות לנוער ולצעירים בגילאי 13 עד 23, בכחמישים רשויות מקומיות. אלה כוללות קבוצות חברתיות כלליות לצד קבוצות המותאמות לזהויות, קהילות או הקשרים מסוימים, ובהם נוער דתי, יוצאי החברה החרדית, נוער טרנסי והחברה הערבית. העבודה היא מקומית במכוון ומבוססת קשר. בני ובנות הנוער פוגשים את הארגון דרך מדריכים ומדריכות, פעילות חברתית, קהילה של בני גילם, וכשצריך, גם דרך תמיכה פסיכו סוציאלית. אביטן תיאר מערכת שבה נקודת המפגש הראשונה היא לעיתים קרובות לא קלינאי או מטפלת, אלא מדריך או מתנדבת שמזהים מצוקה בשלב מוקדם ויכולים לחבר את הצעיר או הצעירה לשכבת התמיכה המתאימה הבאה.

השכבה הפסיכוסוציאלית הזו הפכה מרכזית יותר ויותר. באיגי פועל מערך פנימי של חמש עובדות סוציאליות, לפי אביטן, שמכשירות ומלוות צוותים ומתנדבים, מובילות סדנאות חוסן, תומכות ישירות בקבוצות, מתערבות מול משפחות בעת הצורך ומסייעות בחיבור משתתפים לטיפול מסובסד או לתהליכי הכוון קצרי מועד. אך אביטן הדגיש שלא נכון להבין את התפקיד הטיפולי של איגי רק דרך הפריזמה של הפניה החוצה. איגי ממשיכה להחזיק באיזון זהיר בין היותה תנועת נוער חינוכית לבין היותה גם ארגון טיפולי-תומך. במקביל, רבים מבני ובנות הנוער, הצעירים וההורים שפונים לאיגי אינם בהכרח רוצים להיות מופנים למקום אחר. הם רוצים לקבל תמיכה, כולל טיפול, בתוך איגי עצמה, משום שהם כבר מכירים את הארגון, מרגישים בו תחושת שייכות ולעיתים קרובות מתקשים לתת אמון במערכות עירוניות, ממשלתיות או פורמליות אחרות. אחרי 7 באוקטובר, גם הצורך וגם תחושת חוסר הביטחון גדלו, והפכו את הטיפול המסובסד בתוך הארגון לחשוב עוד יותר. בתמיכה פילנתרופית, איגי הרחיבה את המענים הטיפוליים המסובסדים שהיא מעניקה בתוך הארגון, ורואה בכך תחום שהיא מבקשת להמשיך ולהגדיל.

ההתרחבות הזו כוללת גם משפחות. בתגובה לצורך הולך וגובר של הורים בהכוונה ובתמיכה משל עצמם, איגי השיקה השנה רשת הורים בתמיכת אגף הקרנות של הביטוח הלאומי. הרשת כוללת קבוצת פייסבוק לתוכן ולהתייעצות, וובינרים מקצועיים והתערבויות טיפוליות משפחתיות, כולל הדרכת הורים. במובן זה, השכבה הקלינית של איגי התרחבה מעבר לנוער ולצעירים בלבד, וכיום היא תומכת יותר ויותר גם במשפחות, כחלק באקוסיסטם הרחב שסביב צעירים וצעירות להט״בים.

אחד החלקים הייחודיים במודל של איגי הוא האופן שבו הארגון מחבר בין שייכות, מיומנויות חיים ותמיכה רגשית. אביטן תיאר את מרכז מרשה, מכללה תעסוקתית לצעירים להט״בים במצבי סיכון, שאותה הגדיר כמודל ייחודי, “ככל הידוע לנו”, להכשרה מקצועית המיועדת במיוחד לצעירים להט״בים. המשתתפים עשויים להגיע ללא תעודת בגרות, ללא עורף משפחתי, או מתוך מצבים של זנות, חוסר בית או חוסר יציבות מסוגים אחרים. המכללה מציעה הכשרה מעשית בתחומים כמו שיווק דיגיטלי, עיצוב שיער, איפור, הפקה, הנהלת חשבונות והדרכת חדר כושר, לצד ליווי חברתי ורגשי. איגי ממשיכה ללוות את הבוגרים גם לאחר ההכשרה, ופיתחה חממות תעסוקתיות, ובהן מרחבים כמו סטודיו לאימון וסלון, שבהם הבוגרים יכולים להתחיל לעבוד עם לקוחות.

איגי מתארת את עצמה גם כארגון שחוקר את השדה שבו הוא פועל. אביטן סיפר כי לארגון יש מכון מחקר פנימי, שמעריך את הפעילות הפנימית ומוביל גם מחקרי אקלים רחבים יותר, ובהם מחקרים חוזרים על נוער להט״בי בבתי הספר בישראל ומחקר על צעירים להט״בים בצבא. הוא הדגיש שהמטרה אינה רק להבין מה קורה בתוך איגי, אלא לייצר נתונים על נוער וצעירים להט״בים בישראל, אוכלוסייה שלדבריו אינה נחקרת מספיק על ידי גורמים אחרים. פונקציית המחקר הזו נראית כחלק מהתרומה הרחבה יותר של הארגון לאקוסיסטם: לא רק לספק שירותים, אלא גם להפוך את הצרכים של נוער וצעירים להט״בים לנראים יותר ולמבוססים יותר על ידע ונתונים.

7 באוקטובר החריף את הצרכים שאיגי כבר פגשה בשטח.

חלק מהמשתתפים נפגעו ישירות מהמתקפות והמלחמה: צעירים וצעירות מעוטף עזה, משדרות ומקריית שמונה; מפונים מבתיהם; קרובי משפחה של חטופים; וצעירים שאיבדו בני משפחה או חברים. במובן הזה, אמר אביטן, הנוער של איגי התמודד עם רבות מאותן מציאויות טראומטיות שאיתן התמודדו בני נוער אחרים בישראל. אך המלחמה יצרה גם לחצים ייחודיים עבור נוער להט״בי. חלקם נתקעו בבית או בבתי מלון ללא פרטיות או תחושת ביטחון לבטא את מי שהם או להצטרף לפעילות תומכת. עבור נוער שכבר החזיק סוד קודם לכן, הפינוי, הצפיפות והשהות הממושכת עם המשפחה העמיקו את המצוקה.

אביטן הצביע גם על עלייה בעוינות להט״בופובית בזמן המלחמה. הוא תיאר דינמיקה רחבה יותר שבה מיעוטים עלולים להתמודד עם חשדנות, שנאה או “מבחני נאמנות” בתקופות של משבר לאומי. במקרה של איגי, הוא אמר שחלק מבני ובנות הנוער זכו ליחס כאילו עצם היותם קווירים הופך אותם לפחות ישראלים, פחות ציונים או חשודים פוליטית. הוא נתן דוגמאות לבני נוער באשדוד ובאשקלון שנקראו “חמאסניקים,” אף שחוו את אותה מלחמה כמו בני גילם. התוצאה לא הייתה רק עלייה בצורך הרגשי, אלא צורך במענה שמבין את המפגש בין טראומה לאומית, לחץ מיעוטים, דינמיקות משפחתיות ועוינות על רקע זהות.

השיחה העלתה גם את המגבלות והאתגרים של איגי. אביטן ניסח שאלה אסטרטגית מרכזית: איך ארגון מגיב לצרכים רגשיים דחופים, ובו בזמן בונה משהו שהוא יכול להחזיק לאורך זמן? “אנחנו צריכים לחשוב לא רק איך אנחנו מגיבים לסיטואציה,” אמר, “אלא לאן אנחנו רוצים ללכת.” עבור איגי, המשמעות היא להמשיך לדייק את האיזון בין עבודה חינוכית, קהילתית, פסיכוסוציאלית וטיפולית. הצורך בטיפול מסובסד, מאשר-להט״ב, הוא ממשי, והניסיון של איגי מלמד שעבור צעירים ומשפחות רבות, קבלת התמיכה בתוך ארגון קהילתי שיש בו אמון אינה עניין שולי. היא חלק ממה שהופך את התמיכה לנגישה. במקביל, הרחבת הטיפול בתוך הארגון דורשת השקעה משמעותית, כוח אדם, תשתיות ומחויבות ארוכת טווח. לכן השאלה האסטרטגית אינה האם הצורך הזה שייך לשדה, אלא כיצד איגי ושותפיה יכולים לבנות את המודל הנכון כדי לתת לו מענה אחראי.

אתגר נוסף הוא היכולת לשמר ולתמוך בצוותים ומתנדבים לאורך זמן. איגי נשענת על עובדים בשכר ועל מאות מתנדבים, שרבים מהם פוגשים דרך העבודה עם נוער מצבים רגשיים ומשפחתיים מורכבים. אביטן ציין שמתנדבים עשויים להבין, ברמה התיאורטית, שהם יפגשו סוגיות קשות, אך החוויה בפועל יכולה להיות מורכבת יותר כשהם ניצבים מולן בזמן אמת. לכן הארגון שואל כיצד להכשיר, ללוות ולשמר טוב יותר אנשים שפועלים בקו התפר שבין חינוך חברתי לבין תמיכה רגשית. “איך אנשים שאינם מטפלים פוגשים סוגיות שהן, במובן העמוק ביותר, טיפוליות?” שאל.

מה שאיגי מבקשת להביא לשדה הרחב קשור קשר הדוק לשאלות האלה. היא מביאה ניסיון עמוק בבניית קהילה מבוססת זהות, בהגעה לנוער בפריסה גיאוגרפית רחבה ובתוך תתי-קהילות שונות, בשילוב תמיכה פסיכוסוציאלית בתוך מסגרות חברתיות ויצירת ידע על נוער להט״בי בישראל. היא מביאה גם ענווה ביחס לגבולות. הארגון אינו טוען שהוא יכול לעשות הכל. במקום זאת, הוא שואל מה אפשר לעשות היטב בתוך תנועת נוער, מה נכון להחזיק בתוך הארגון, מה דורש שותפות עם גורמי טיפול חיצוניים, ואיך ארגונים קהילתיים שיש בהם אמון יכולים להנגיש תמיכה טיפולית לאוכלוסיות שלא תמיד יפנו בקלות למערכות הפורמליות.