מזעור נזקים בעולם משתנה: לפגוש אנשים במקום שבו הם נמצאים

ב-1 ביוני השתתפתי בכנס של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, ICAMH, שעסק במזעור נזקים בהתמכרויות. הכנס, תחת הכותרת “עדכון גרסה בעולם משתנה”, הפגיש אנשי טיפול, קובעי מדיניות, חוקרים ואנשי שטח לשיחה שהרגישה דחופה במיוחד בישראל של היום.

זה לא היה רק כנס מקצועי על שימוש בחומרים. זו הייתה שיחה על מה שקורה לאנשים, למשפחות, לקהילות ולמערכות כאשר כאב מצטבר, כאשר סטרס הופך למציאות מתמשכת, וכאשר הקטגוריות הרגילות של “משמעת”, “טיפול”, “בחירה” ו”סיכון” כבר לא מספיקות כדי להסביר את מה שאנחנו רואים סביבנו.

הבוקר נפתח בהרצאה של פרופ’ שאולי לב-רן, מייסד ומנהל אקדמי של ICAMH, שהציג את מזעור הנזקים לא כפשרה, אלא כאחריות קלינית וציבורית עמוקה. הוא דיבר על הפער בין העולם שבו היינו רוצים שאנשים יחיו לבין העולם שבו הם באמת חיים. בתוך הפער הזה, התפקיד שלנו אינו להטיף מוסר. התפקיד שלנו הוא לצמצם סכנה, לשמור על חיים, ולעזור לאנשים למצוא דרך חזרה.

אחד המשפטים שלו נשאר איתי במיוחד:

“הדרך היחידה לזהות משהו ולטפל בו היא להכיר בו.”

זה נשמע פשוט, אבל בתחום הטראומה זה לעיתים אחד הדברים הקשים ביותר. כאשר מרכזים לטיפול בטראומה, מערכות בריאות הנפש, בתי ספר, מסגרות צבאיות או משפחות נמנעים מלדבר על שימוש בחומרים, הם לא גורמים לבעיה להיעלם. הם מפספסים הזדמנות אמיתית להתערבות.

שאולי תיאר שלוש דרכים שבהן אנחנו נוטים להתייחס לשימוש בחומרים: להאשים ולהעניש, להתעלם ולהכחיש, או להכיר במציאות ולנסות לצמצם נזק. הדאגה שלו לא הייתה רק מהמקומות שעדיין מאשימים. הוא היה מוטרד במיוחד מהמקומות “הטובים” לכאורה, כולל מרכזים לטיפול בטראומה, שפשוט לא מתייחסים לנושא של שימוש. הוא אמר כי “בכל... טראומה יש המון שימוש בחומרים”, ובמקומות רבים, כשיש שימוש בחומרים, “כלום”.

ההתעלמות הזו אינה ניטרלית. היא משאירה אנשים לבד עם בושה, סיכון והתנהגויות שעלולות להחמיר.

כאן השיחה התחברה באופן ישיר לטראומה. שאולי דיבר על אנשים שחיים במצב של סטרס מתמשך, על מי שחוזרים מהצבא, על צעירים שנחשפים למציאויות קשות, ועל משפחות שמנסות להתמודד עם מה שחוזר הביתה. הוא שאל מה קורה כאשר בעיה מוגדרת כ”בעיה משמעתית”, בזמן שאדם אולי זקוק לטיפול. מה קורה כשמישהו חוזר מחו”ל, ממסיבה, משירות צבאי או מחודשים ארוכים של מתח בלתי נסבל, ואין לנו שפה שמאפשרת לו לומר מה באמת קורה?

הוא חזר שוב ושוב למטרה אחת מאוד מעשית: לעזור לאנשים לחזור הביתה בשלום. לא מושלמים. לא עם סיפור נקי ומסודר. בשלום.

זו גם תפיסה טראומה-מודעת. ריפוי מטראומה מתחיל בביטחון, בקשר ובהכרה. מזעור נזקים לא שואל קודם כל:

“למה עשית את זה?” הוא שואל: “באיזו סכנה אתה נמצא עכשיו, ומה יכול לצמצם את הסכנה הזו?” הוא לא מצדיק התנהגות מזיקה. הוא מסרב להפוך ענישה לתגובה היחידה לכאב.

שאולי גם הדגיש את הצורך לשלב אנשים עם ניסיון חיים בבניית פתרונות. “אנחנו חייבים אנשים... עם ניסיון חיים”, הוא אמר, כדי שישבו איתנו בזמן שבונים תוכניות ויגידו לנו: “זה חכם? זה ריאלי?” זו נקודה שקולקטיב עיקר פוגש שוב ושוב בעבודה על אקוסיסטם הטראומה בישראל. תוכניות שנבנות בלי האנשים שעבורם הן מיועדות יכולות להיראות מצוין על הנייר, אבל להיכשל במציאות. דווקא האנשים שנמצאים הכי קרוב לכאב מזהים פעמים רבות את החסמים לפני אנשי המקצוע.

שאולי דיבר גם על המורכבות של עבודה עם נוער. קל להגיד “פשוט לא”, אבל מתבגרים לא חיים בתוך סיסמאות של מבוגרים. הוא תיאר את ההבדל בין אזהרה כללית לבין שיחה אמיתית. נער או נערה לא תמיד ישאלו: “האם זה מותר?” לפעמים הם ישאלו, במילים אחרות: אם אני כבר הולך לעשות את זה, האם יש לכם משהו לומר לי חוץ מ”לא”? זו שאלה לא נוחה להורים, למחנכים ולאנשי טיפול. אבל הימנעות ממנה לא מגינה על צעירים. היא רק משאירה אותם עם פחות מידע ברגעים שבהם הם כבר לוקחים סיכונים.

לאחר מכן עלה חאגי ברוש, איש מקצוע בכיר המזוהה עם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, והציג מבט היסטורי על מזעור הנזקים בישראל. ההרצאה שלו נעה מהימים הראשונים של טיפול במתדון בשנות ה-70, דרך עבודת רחוב, החלפת מזרקים, קנאביס רפואי, תמיכה בצעירים ישראלים בחו”ל, והמאבק המורכב סביב מרחבים בטוחים יותר במסיבות וחדרי הזרקה. זו הייתה תזכורת לכך שמזעור נזקים בישראל לא התחיל כסיסמה. הוא נבנה על ידי אנשים שראו סבל בשטח וסירבו להסיט מבט.

חאגי תיאר כיצד מרכזי המתדון הראשונים קמו בישראל עוד לפני שהשפה של מזעור נזקים הייתה מקובלת. התנאים היו קשים, התקציבים מוגבלים, אבל ההיגיון כבר היה שם: אם אנשים נמצאים בסיכון, צריך ליצור מענה שמצמצם סכנה ופותח דלת לטיפול.

הוא דיבר גם על עבודת השטח בדרום תל אביב, באזור לוינסקי והתחנה המרכזית, שבה אנשי מקצוע התחילו לפגוש אנשים במקום שבו הם באמת נמצאים. לא לחכות שהם יגיעו נקיים, מאורגנים ומוכנים לפגישה טיפולית מסודרת. לצאת אליהם. לבנות אמון. לתת עזרה מעשית. לטפל בצהבת. להחליף מזרקים. ליצור קשר במקום שבו מערכות יצרו בעבר מרחק.

אחד החלקים החזקים בהרצאה שלו היה התיאור של המענה הישראלי לצעירים בחו”ל. ישראל, הוא הזכיר, עשתה משהו חריג: הקימה בתים בהודו ובמקומות נוספים כדי לתמוך בצעירים ישראלים במשבר. “שום מדינה אחרת לא עושה את זה, אבל אנחנו כן,” הוא אמר. בין אם מדובר בהודו, במסיבות, ברחוב או במרכזי טיפול, העיקרון דומה: אנשים במצוקה צריכים דלת חזרה.

עבור מי שעוסק בטראומה מאז 7 באוקטובר, זה חשוב מאוד. אנחנו רואים יותר סטרס מתמשך, יותר אבל, יותר חשיפה לאלימות, יותר עקירה, יותר עומס משפחתי, ויותר צעירים שמנסים לווסת מצבים פנימיים בלתי נסבלים. שימוש בחומרים הוא אחת הדרכים שבהן מצוקה יכולה להפוך לנראית. הוא גם אחת הדרכים שבהן מצוקה יכולה להישאר מוסתרת.

חאגי הזהיר שאחרי כל מה שקרה, צעירים עלולים לקחת יותר סיכונים. זה לא צריך להפתיע אותנו. טראומה משפיעה על מערכת העצבים. היא משפיעה על שינה, שיפוט, קשר, ויסות רגשי, אימפולסיביות והחיפוש אחר הקלה. אסטרטגיה לאומית לריפוי טראומה אינה יכולה להתעלם מחומרים, בדיוק כפי שאסטרטגיה בתחום ההתמכרויות אינה יכולה להתעלם מטראומה.

המסר העמוק של הבוקר היה שמזעור נזקים אינו נפרד מריפוי. במקרים רבים, הוא התנאי הראשון שמאפשר ריפוי. אנשים לא יכולים לעבד טראומה אם הם לא שורדים את סוף השבוע. הם לא יכולים לחזור לטיפול אם הבושה מרחיקה אותם. הם לא יכולים לבנות מחדש אמון אם כל מערכת שהם פוגשים מתחילה מחשדנות.

הייתה כאן גם קריאה חשובה לקובעי מדיניות. מזעור נזקים דורש בהירות: מה אנחנו מנסים למנוע? מה אנחנו מנסים לצמצם? מהם המחירים האפשריים? איזה ידע אנחנו צריכים לאסוף? מהם האיזונים האתיים? חמלה לבדה אינה מספיקה. צריך תכנון, נתונים, הערכה ויישום עקבי לאורך זמן.

חאגי סיים בדימוי חזק, כשהזכיר שכדי לגרש את החושך צריך להפיץ אור. הוא דיבר על האחריות להיות שם עבור כולם: עבור אנשים בהתמכרות, עבור צעירים שלוקחים סיכונים, עבור מי שהפוסט-טראומה שלהם עלולה להביא אותם לרחוב, ועבור כל מי שהסבל שלו לא נכנס בצורה מסודרת למשרד אחד או לקטגוריה מקצועית אחת.

כך הרגיש הבוקר כולו: קריאה להפיץ יותר אור, אבל בדרך ישראלית מאוד מעשית. לא חמלה מופשטת. לא סיסמאות. יותר עבודת שטח. יותר כנות. יותר מסלולי טיפול. יותר ניסיון חיים בתוך החדרים שבהם מתקבלות החלטות. יותר תיאום בין השטח למדיניות. יותר נכונות לומר: אנשים כואבים, חלקם משתמשים בחומרים, חלקם לוקחים סיכונים, והתפקיד שלנו הוא לעזור להם לחזור הביתה בשלום.

עבור תחום הטראומה, זה שיעור קריטי. חברה שמתמודדת עם טראומה המונית אינה יכולה להרשות לעצמה הכחשה. אם אנחנו רוצים שאנשים ירפאו, אנחנו חייבים לפגוש אותם במקומות האמיתיים שבהם הטראומה מופיעה: בחרדה, בכעס, בהסתגרות, בהפרעות שינה, בקונפליקטים משפחתיים, בהתנהגויות סיכון, וכן, לפעמים גם בשימוש בחומרים.

מזעור נזקים מבקש מאיתנו להחזיק מורכבות בלי לוותר על אנשים. ייתכן שזו בדיוק העמדה שישראל צריכה עכשיו.