ריפוי מדינה: ההתמודדות של ישראל עם משבר בריאות הנפש - ה“בעיה האיומה” שלנו

ביום השני של ועידת הפדרציות לשנת 2025, בסיום פאנל בשם ״ריפוי מדינה: ההתמודדות עם משבר בריאות הנפש בישראל״, סוכמה המהות של כל מה שאנו עומדים מולו במשפט אחד.

המשפט הזה נאמר על ידי רינה גולדברג, סמנכ״לית ״ישראל והתפוצות״ וסגנית ראש המשלחת הישראלית בפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. היא הזכירה לקהל שישראל מתמודדת עם בעיה איומה, : ״בעיה כל כך מורכבת שכל ניסיון לפתרון מעלה אתגרים חדשים, שהצרכים בה משתנים כל הזמן, והמטרה אינה מציאת פתרון מושלם אלא פתרון טוב  יותר מפעם לפעם״.

משבר בריאות הנפש בישראל אחרי ה־7 באוקטובר הוא בדיוק מסוג הבעיות האיומות הללו, והוא דורש, כמו כל בעיה איומה: עבודה משותפת, נתונים, צניעות מקצועית ומחויבות ארוכת טווח .

הפאנל חיבר ארבע נקודות מבט שונות: רנה ויזיג־בריאוס, נשיאת הפדרציה ביוסטון, הנחתה את השיחה. פרופ’ ג’ונתן הופרט מהאוניברסיטה העברית הציג את הזווית הקלינית והמחקרית. רינה גולדברג הביאה את נקודת המבט של תשתית הפילנתרופיה הלאומית, וגילה טולוב, שותפתי ומייסדת קולקטיב ״עיקר״, הציגה את הזווית המערכתית  של בריאות נפש ברמת אוכלוסייה.

יחד, הן ציירו תמונה עשירה ומורכבת של ההתרחשות בישראל – ומה שבאמת  עשוי לחולל שינוי.

מערכת שנכנסה למלחמה כבר תחת עומס

אחת הנקודות שגילה הדגישה היא שישראל מלכתחילה לא נכנסה למלחמה עם מערכת בריאות נפש איתנה. עוד לפני ה־7 באוקטובר, למערכת היה מחסור במשאבים וכוח אדם, והייתה מפוצלת ומפוקחת לסירוגין בין הממשלה לקופות החולים. ההשקעה לא הצליחה להדביק את  קצב הגידול של המדינה, ולתוך הפער הזה נכנסו עמותות שונות שפועלות ללא נתונים משותפים וללא תיאום. כשגילה וצוות ״עיקר״ החלו למפות את השטח, היא זכרה שמספר הארגונים בתחום עומד על 200, אולם התחוור לנו שישנם כ-400 אירגונים כאלו. 

העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים והמטפלים מודעים לחולשה המבנית של המערכת זה מכבר  והמלחמה פשוט גרמה לכך שלא ניתן יהיה להמשיך להתעלם ממנה.  “ישראלים הם עם חזק,” אמרה גילה, “אבל חוסן לבדו אינו  אסטרטגיה לאומית” והמשפט הדהד ברחבי האולם. הישראלים ממשיכים להפגין כוח יוצא דופן, אך  המערכות שתפקידן  לתמוך בחוסן הזה ממשיכות להיבנות  תוך כדי תנועה.

מה הפילנתרופיה איפשרה - ולמה זה חשוב

רינה סיפרה שבימיה הראשונים של המלחמה, הצוות שלה בפדרציות קיבל החלטות כשאין בידן את מלוא המידע, כמו כל המדינה. היום הם כבר רואים את התמונה הרחבה. קרן החירום העבירה 81 מיליון דולר ל־168 עמותות בתחום בריאות הנפש, שתמכו ביותר מחצי מיליון ישראלים – החל מטיפולים אישיים וכלה בתוכניות חוסן קהילתיות.

לאורך  הזמן, האסטרטגיה התפתחה מטיפול ישיר לחוסן קהילתי, ומשם לשינוי מערכתי ברמה הלאומית. רינה תיארה את הקמת היוזמה הלאומית לרווחה ובריאות הנפש המשותפת עם הג׳וינט ומשרד הבריאות,  ואת פתיחתם של 18 מרכזי טראומה אמבולטוריים ברחבי הארץ שירותים שלא היו קיימים בצורה מסודרת לפני כן. כבר מעל  ל־5,000 ישראלים קיבלו טיפול טראומה ממוקד בתוך הקהילה  ומחוץ לבתי החולים.

המעבר מתגובה בשעת חירום לבניית מוסדות הוא חיוני, שכן, כך הופך הכסף הפילנתרופי ממשאב זמני ליכולת ציבורית ארוכת טווח.

הכשרה, נתונים ותפקיד הטכנולוגיה 

פרופ’ הופרט הציג מבט של מי שפועל יום־יום מתוך המערכת. עוד לפני המלחמה, הוא וצוותו תכננו  שורה של סדנאות טראומה למטפלים, ולאחר  ה־7 באוקטובר הפעילות ברה תאוצה. “החלטנו להכשיר את כולם מיד,” הוא אמר. בנובמבר בלבד, 150 אנשי טיפול עברו הכשרה אינטנסיבית. היום, למעלה  מ־700 מטפלים ב־80 מרפאות ציבוריות הוכשרו באחת משמונה שיטות טיפול מבוססות־מחקר לטראומה. ההכשרה כוללת סדנה ולפחות 20 שבועות של הדרכה קבוצתית קטנה. הכל נמדד – המטופלים מדווחים על הסימפטומים, המטפלים מדווחים על ההתקדמות והמדריכים מדווחים בחזרה למרכז  – כך שנוצרים מעגלי משוב קבועים ומתמשכים .

הוא הוסיף לדבר  על טיפול מדורג: לא כולם זקוקים לאותה מידה של מעורבות . לרבים די בתמיכה קהילתית, עזרה מונחית, או כלים דיגיטליים בשלב הראשון. “יכול להיות שכולם זקוקים למשהו ״אחד־על־אחד״,” הוא אמר, “אבל לא תמיד איש טיפול צריך להיות זה שעושה אותו.”

כאן נכנסת הטכנולוגיה. הצוות של פרופ׳ הופרט פיתח אפליקציה טיפולית המבוססת על אחד הפרוטוקולים המוכחים ביותר לטיפול ב־PTSD, ומעניקה מסלול טיפולי מובנה, שניתן לשלב  עם טיפול בין-אישי בקליניקה או לחילופין לעמוד בעצמו עבור מי שלא יגיעו למרפאה. מחקר גדול בשיבא ביונד כבר מתנהל.

איך נראית המציאות – מהשטח

בשלב השאלות מהקהל, אחד המשתתפים  ביקש דוגמה לביטויו של משבר בריאות הנפש בחיי היומיום,והתשובות של חברי הפאנל חידדו את המציאות.

גילה סיפרה על בנה בן ה־12, שאמר שהוא מתמודד עם חדשות קשות בעזרת מה שהוא קורא “לב קפוא” — כאשר הוא נחשף למידע קשה מדי להכלה רגשית עבורו, הוא במכוון ״מכבה את הלב״ ו״מפשיר אותו חזרה״ כשמרגיש מוכן. זו אינה מטאפורה – אלא ילד שמתאר מנגנון דיסוציאציה שהמציא לבד.

בהמשך סיפרה שביתה בת ה-5 התעוררה בוקר אחר עם פריחה כואבת בגבה לאחר שהתעוררה בלילה הקודם מצופרי ״צבע אדום״ ורצה לממ״ד. התברר שמדובר במחלה ״שלבקת חוגרת״, אף שנצפית כמעט באופן בלעדי אצל מבוגרים, אך התעוררה ונגרמה מהלחץ. 

אלו אינם מקרים חריגים. רנה פתחה את המפגש בתזכורת מספרית: עשרות אלפים הוכרו כנפגעי פעולות איבה, אלפי משפחות הצטרפו למשפחת השאול מאות אלפים הפכו עקורים ומספר המאובחנים  עם PTSD הכפילו את עצמם בהשוואה לכמות המאובחנים עובר למלחמה. אולם  רוב הכאב ניכר דווקא בסימנים היומיומיים האלה – ילדים שמתנתקים רגשית, מבוגרים שאוצרים  מתח בגופם וקהילות שנושאות  עומס נפשי בלתי נראה.

זו אינה בעיה קלינית בלבד, היא משפיעה על יכולות למידה, דינמיקות משפחתיות, פרודקטיביות בעבודה  ולכידות חברתית. ההשפעה עמוקה ומתפשטת, ולכן זו בעיה לאומית אמיתית.

חשיבה ברמת אוכלוסייה

הייתה הסכמה רחבה בפאנל שעל ישראל לחשוב כעת ברמת האוכלוסייה. מיעוט משמעותי, בין 15–20% לערך, יזדקק  לטיפול מקצועי בטראומה, דיכאון, חרדה, התמכרויות או חשד לאובדנות. אך  מרבית האוכלוסייה,  כבין 80–85%, חיה במצב של מתח כרוני וזקוקה למענה מסוג אחר: מידע אמין, נרמול תגובות טראומה, נגישות להתערבות מוקדמת, מוסדות חינוך ומקומות עבודה תומכים ונתיבי הפניה פשוטים.

טיפול ומניעה חייבים להתקדם זה לצד זה. אין ביכולתו של אחד להחליף את השני.

אז מה הלאה?

איש בפאנל לא טען שקיים פתרון אחד בלבד, בעיות איומות לא עובדות כך. אולם ברור לכל כי התפתחות מתאפשרת כאשר מגזרים עובדים יחדיו, החלטות מתקבלות על בסיס נתונים ומשקיעים לא רק במענה מיידי, אלא גם בפיתוח פתרונות שיתרמו לאורך זמן, בפרק של חמש עד עשר שנים.

כפי שרינה ציינה, המשבר הזה דורש ״הסתגלות מתמשכת  ושיתוף פעולה בין כל בעלי העניין .” זו לא רק תיאור של הדרך – אלא  זמנה של ממש.

החוסן הישראלי אמיתי, אבל הוא זקוק  לתשתית, ובניית התשתית הזו היא משימה שאין ביכולתו של אף גוף לעשות לבדו.

בעיות איומות מצריכות ״מערכת אקולוגית״, להבדיל  מיוזמות בודדות. זו עבודה שניתן לעשות רק בשותפות. תצטרפו אלינו .