ההבדלים באופן שבו חיילים אמריקאים וישראלים חווים PTSD

כאשר אנו מדברים על PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) בקרב חיילים, ישנה הטיה להכליל את החוויה בין צבאות ומדינות שונות. עם זאת, המציאות מורכבת הרבה יותר. בפוסט זה נשווה בין החוויה והתוצאות בקרב חיילים אמריקאים וישראלים.

למרות שהחיילים האמריקאים והישראלים מתמודדים עם חוויות טראומטיות דומות, שיעורי הדיווח על PTSD בקרב חיילים ישראלים נמוכים יותר בהשוואה לחיילים האמריקאים. הפער הזה אינו רק עניין של מתודולוגיה ומספרים; הוא נעוץ בהבדלים תרבותיים בצבא, בתמיכה חברתית ואף באופן שבו PTSD מאובחנת ומטופלת.

נטל משותף

בארצות הברית, PTSD בקרב חיילים משוחררים נפוצה באופן מטריד. בהתאם לעימות שהתחרש שבו השתתפו, בין 11% ל-23% מהוותיקי הצבא האמריקאי חווים PTSD בתוך שנה, עם שיעור גבוה של 30% בקרב ותיקי מלחמת וייטנאם. עבור רבים מהמשוחררים האמריקאים, התסמינים של PTSD קשים ומשתקים, ומובילים לאתגרים בחיים האישיים והמקצועיים, כמו אבטלה, חוסר בית, התמכרויות וסיכון מוגבר להתאבדות.

לעומת זאת, שיעורי הדיווח על PTSD בקרב חיילים ישראלים נמוכים יותר. מחקר של חיל הרפואה בצה"ל משנת 2013 הראה כי 8% מהחיילים שנשלחו לאזורי לחימה אינטנסיביים עמדו בקריטריונים הקליניים ל-PTSD לאחר שחרורם. בעימות האחרון עם חמאס, כ-1,600 חיילים מצה"ל הראו סימנים ל-PTSD הקשור ללחימה, אך רובם קיבלו התערבות בזמן וחזרו לתפקוד.

הפער הזה מעלה שאלה חשובה: מה יש בתרבות הישראלית ובתרבות הצבאית הישראלית הממתן את ההשפעה של PTSD?

שירות צבאי אוניברסלי

אחד הגורמים המשמעותיים הוא אופי השירות הצבאי. בישראל, השירות הצבאי הוא חובה כמעט לכלל האזרחים. עובדה זו יוצרת תרבות שבה להיות חייל הוא חוויה אוניברסלית, משותפת לכלל האוכלוסייה. התמיכה וההבנה החברתית כלפי חיילים ומשוחררים מושרשים עמוק בחברה.

חיילים אמריקאים, המתגייסים מרצונם,

חוזרים לעיתים לחיים אזרחיים שבהם

החוויות שלהם אינן מובנות או משותפות על ידי

הסובבים אותם, דבר המוביל לתחושות של ניכור ובידוד.

הסנאטור האמריקאי ג'ון קרי, שהיה גם הוא חייל במלחמת וייטנאם,

אמר בעדותו ב-1971 בפני ועדת יחסי החוץ של הסנאט:

"רוב האנשים לא התעניינו כלל במלחמה. חזרנו ומצאנו לא רק היעדר תמיכה, אלא תחושת ניכור עמוקה".

הבידוד החברתי יכול להחמיר את תסמיני PTSD, מה שמקשה על חיילים אמריקאים להשתלב מחדש בחיים האזרחיים.

הקרבה הגאוגרפית של הקונפליקט

חיילים ישראלים נלחמים לעיתים קרובות בקרבה גיאוגרפית לבתיהם, והאיומים שהם מתמודדים עמם הם סיכון קיומי. "האחריות הקולקטיבית להגנה לאומית יוצרת סביבה ייחודית שבה החיילים מרגישים חיבור עמוק למשימה שלהם. עבור חיילים ישראלים, הקשר בין פעולותיהם הצבאיות לבין ביטחון משפחותיהם ומדינתם הוא ישיר וברור," מסביר פרופ' איל פרוכטר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל וכיום מנהל תחום עניינים רפואיים ומדעיים בעיקר קולקטיב. התחושה הברורה הזו של מטרה יכולה לשמש כמו מגן פסיכולוגי בפני ההשפעות הקשות של טראומה, כי החיילים מבינים עד כמה המעשים שלהם חשובים.

לעומת זאת, חיילים אמריקאים נשלחים לעיתים למרחק של אלפי קילומטרים מהבית, ללחימה שנראית רחוקה ומנותקת מהמציאות שלהם. הפער בין החוויות מעבר לים לבין המציאות שהם חוזרים אליה עלול לתרום להתפתחות PTSD כאשר הם מנסים להשלים בין מה שעשו בשירות לבין החיים האזרחיים שלא נראים מושפעים בכלל מהמלחמות שהם נלחמו בהן. 

תמיכה קהילתית

האופן שבו מתייחסים לחיילים עם חזרתם מהשירות משחק תפקיד קריטי בבריאותם הנפשית. בישראל, ותיקי צה"ל מתקבלים לרוב כגיבורים ומשתלבים חזרה בחברה שמבינה ומוקירה את מה שהם הקריבו. יש מערכת תמיכה חזקה הכוללת שירותי בריאות נפש שמלווים את החיילים עוד מהשירות עצמו. התמיכה המתמשכת הזו מסייעת במניעת תחושת הבידוד שחווים רבים מהחיילים האמריקאים עם שובם לביתם.

"היעדר ההבנה הזו גם מחזק את הסטיגמה סביב בעיות נפשיות כמו PTSD, מה שעלול למנוע מאנשים מלבקש עזרה," מסביר ד"ר אנטוני חסן, נשיא ומנכ"ל רשת כהן לחיילים משוחררים (Cohen Veterans Network). הסטיגמה הכרוכה בנושאי בריאות נפש לעיתים מרתיעה חיילים אמריקאים מלבקש עזרה, וכשאין להם תמיכה מספקת הם עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם אבטלה, חוסר בית ותחושת חוסר משמעות. היעדר התמיכה החברתית מחריף את הקשיים הנפשיים שהם חווים.

גישה רציפה לאבחון PTSD

אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין התמודדות עם PTSD בארה"ב לישראל הוא באבחון. בארה"ב, PTSD מאובחנת בדרך כלל בצורה בינארית – או שיש לך PTSD או שאין לך. גישה זו עלולה להותיר משוחררים רבים ללא גישה לטיפול שהם צריכים, כי גם אם הם סובלים מתסמינים משמעותיים, אם הם לא עומדים בכל הקריטריונים הרשמיים של האבחנה הם לא זכאים להטבות או לטיפול מתאים.

בישראל, לעומת זאת PTSD נתפסת יותר כספקטרום. חיילים ישראלים עם תסמינים של PTSD לרוב לא מסווגים כ"נכים" או "מוגבלים". מה שעוזר להימנע מהסטיגמה הכרוכה בתוויות כאלו ומעודד אותם להמשיך להישאר פעילים בעבודה ובפעילויות חברתיות. ההתייחסות ל-PTSD כמצב שנע בין רמות שונות של חומרה מאפשרת לחיילים משוחררים לשמור על תחושת משמעות ומטרה — דבר שהוא קריטי לבריאות הנפשית שלהם.

"גם הפסיכיאטריה האמריקאית נעה לכיוון גישת ספקטרום, תוך הכרה בחפיפה של תסמינים בין מגוון הפרעות, כאשר מנגנונים ביולוגיים של מצבים אלו מזוהים," מדווח ד"ר דיוויד סילברשוויג, יו"ר לשעבר של המחלקה לפסיכיאטריה בבית החולים בריגהם ובבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד.

סיכום

ההבדלים באופן שבו חיילים אמריקאים וישראלים חווים ומתמודדים עם PTSD מספקים תובנות חשובות. המערכת האמריקאית יכולה להרוויח מאימוץ היבטים מסוימים של הגישה הישראלית, כמו תפיסת PTSD כספקטרום ולא כתנאי בינארי, ולוודא שחיילים משוחררים מקבלים תמיכה חברתית חזקה המאפשרת להם להשתלב מחדש בחיים האזרחים. גישה כזו עשויה לצמצם את העלויות החברתיות והכלכליות לטווח הארוך של PTSD ולשפר את איכות החיים של הווטרנים האמריקאים.

התמודדות עם הפערים האלה אינה רק עניין של שיפור התוצאות הבריאותיות; היא גם נוגעת להוקרת ההקרבה שהחיילים עושים על ידי מתן הכלים והתמיכה שהם צריכים כדי להצליח אחרי השירות. ככל שנמשיך ללמוד מגישות שונות ברחבי העולם, התקווה היא שכל החיילים, ללא קשר למקום בו הם משרתים, יזכו לטיפול ולתמיכה שמגיעה להם.