למה ישראל צריכה לשפר את שיתוף המידע בבריאות הנפש

מערכת הבריאות בישראל זוכה לא פעם לשבחים על יעילותה ועל רמת הדיגיטציה הגבוהה שלה. כיום, כמעט 95% מהרשומות הרפואיות הפיזיות נשמרות באופן דיגיטלי, מה שמאפשר לרופאים גישה מהירה להיסטוריה הרפואית של המטופל בלחיצת כפתור. אך כאשר מדובר בבריאות הנפש – המצב שונה לגמרי. המידע מפוצל, ורופאי המשפחה, שבמקרים רבים הם נקודת המפגש הראשונה לטיפול נפשי, אינם מקבלים בהכרח גישה לתיקי בריאות הנפש של המטופלים. הפער הזה מהווה חסם משמעותי לטיפול משולב ואיכותי.

חוסר השיתוף בין מערכות הבריאות הפיזית לבין מערכות בריאות הנפש הוא לא רק חוסר נוחות – הוא פוגע ישירות בתוצאות הטיפול, מייקר את השירותים ומאט את קצב המחקר. צמצום הפער הזה יכול לשחרר פוטנציאל עצום, הן בשיפור בריאות הפרט והן ביעילות כלל מערכת הבריאות, ואפילו לקדם חדשנות מחקרית.

איך פיצול המידע פוגע בבריאות האישית

כאשר מידע על בריאות הנפש של האדם אינו זמין לרופאים בכל קצוות המערכת, המטופלים הם אלו שנפגעים. הגוף והנפש קשורים קשר הדוק, אך אם לרופא אין תמונה מלאה הכוללת גם טיפולים נפשיים, עלולה להתפספס אבחנה חשובה או להתקבל החלטת טיפול שגויה. התוצאה עלולה להיות אבחון שגוי, טיפול לא מותאם או עיכוב משמעותי בקבלת מענה.

דמיינו מטופל שסובל גם מכאב כרוני וגם מחרדה. רופא המשפחה רושם טיפול נגד כאבים, אך אינו מודע להיסטוריה של דיכאון שעשויה להשפיע על בחירת התרופה. באותו זמן, פסיכיאטר שמטפל בחרדה אינו יודע שהבעיה מוחמרת בגלל מחלה גופנית שלא אובחנה. בלי יכולת לשתף מידע, כל רופא עובד בבידוד, והמטופל נאלץ להתמודד לבד עם מספר נותני שירות.

טיפול משולב הופך לכמעט בלתי אפשרי כאשר הנתונים אינם משותפים. טיפול משולב – כמו שילוב טיפול תרופתי עם טיפול רגשי, או התאמת הטיפול הגופני למצב הנפשי – כמעט בלתי אפשרי ללא שיתוף מידע. מערכת שמאפשרת לראות את התמונה המלאה יכולה להביא להתערבות מוקדמת, למנוע החמרות ולהביא לתוצאות טובות בהרבה עבור המטופל.

ההשפעה על מערכת הבריאות הלאומית

ברמה הלאומית, פרגמנטציה ברשומות בריאות הנפש פוגע ביעילות כלל מערכת הבריאות. בלי מידע משותף, בדיקות מתבצעות פעמיים, טיפולים חופפים, ומטופלים מועברים בין מטפלים ללא צורך. זה לא רק מעיק על המטופלים עצמם אלא גם מבזבז משאבים יקרים – זמן צוות רפואי, מיטות אשפוז ותקציבים.

שיתוף מידע מאפשר גם הקצאת משאבים חכמה יותר. כאשר המידע מרוכז, אפשר לזהות באילו אזורים יש צורך דחוף בשירותי בריאות הנפש. לדוגמה, אם מתגלה עלייה בדיווחים על מחשבות אובדניות בקרב בני נוער באזור מסוים, ניתן להקצות במהירות יותר מטפלים או לפתוח מרכזי חירום.

כפי שמסביר פרופ’ אייל פרוכטר, מייסד שותף ומנהל מדעי ב-ICAR-Collective ויו"ר המועצה הלאומית לטראומה במשרד הבריאות: “יש לנו שלושה גורמים מגבילים לטיפול במטופלים: מידע, משאבים ואנשי מקצוע. בלי מידע אנחנו לא יודעים איפה לשים את המשאבים ואת כוח האדם – אנחנו פשוט מנחשים.” דבריו ממחישים עד כמה נתונים חיוניים – לא רק לטיפול אלא גם ליכולת של המערכת כולה להגיב לצרכים באופן יעיל.

גם ברמת בריאות הציבור היתרון ברור: שיתוף מידע מאפשר לזהות מגמות בזמן אמת – למשל עלייה בהפרעות אכילה או בתסמיני פוסט טראומה – ולפעול במהירות מול משברים מתפתחים. כך מתקבלות החלטות מבוססות נתונים, שמבטיחות שימוש נכון במשאבים מוגבלים.

חדשנות ומחקר בזכות שיתוף מידע

מעבר למתן שירותים רפואיים, שיתוף מידע פותח אפשרויות למחקר ולחדשנות. מחקר בבריאות הנפש נשען על מאגרי מידע גדולים ואנונימיים, המאפשרים לזהות דפוסים ולבחון טיפולים חדשים. למשל, ניתן לחקור איך תרופות שונות משפיעות על מטופלים בעלי פרופיל גנטי מסוים או מצב רפואי מסוים – צעד שמוביל לטיפול מותאם אישית.

ישראל ידועה כמעצמת חדשנות בתחום הבריאות, ואין סיבה שתחום בריאות הנפש יישאר מאחור. אם המידע בתחום בריאות הנפש יהיה נגיש יותר, המדינה תוכל להוביל פיתוחים פורצי דרך גם באתגרים העולמיים הקשים ביותר בתחום בריאות הנפש. בנוסף, נגישות לנתונים מאפשרת פיתוח מענים מותאמים למציאות הישראלית, למשל להתמודדות עם טראומה ולחץ הנובעים ממצב ביטחוני מתמשך.

מה נדרש כדי להגיע לשם?

הקמת מערכת יעילה לשיתוף מידע בתחום בריאות הנפש לא תקרה ביום אחד. מדובר במהלך מורכב, הכולל שינויים טכנולוגיים, משפטיים וארגוניים. ראשית, יש לקבוע פרוטוקולים אחידים להחלפת מידע, כך שכלל הגורמים – מבתי חולים ועד מרפאות קהילתיות – יוכלו לשתף נתונים בצורה חלקה ובטוחה.

נדרשים גם כללי ממשל נתונים חדשים, שיבטיחו פרטיות והגנה על מידע רגיש. מטופלים חייבים להרגיש בטוחים שהמידע שלהם מטופל באחריות. כאן נדרש איזון עדין בין פרטיות לבין הצורך בגישה לנתונים לשם שיפור הטיפול.

כמו כן, יש צורך בשדרוג תשתיות טכנולוגיות. חלק מספקי השירות בתחום הנפשי עדיין עובדים עם מערכות מיושנות שאינן מותאמות לטכנולוגיות חדשות. יידרשו השקעות על מנת לשדרג ולחבר אותן למערכות הבריאות הרחבות יותר. ההערכה היא שיידרשו כארבע עד חמש שנים עד שנראה את מלוא היתרונות, אך כל צעד בדרך מקרב אותנו למערכת בריאות מתקדמת ומחוברת יותר.

סיכום: לקראת מערכת בריאות הוליסטית

הגיע הזמן שישראל תסגור את הפער בין בריאות הגוף לבריאות הנפש. מגיע למטופלים לקבל טיפול שבו מתייחסים לשני ההיבטים באותה מידה של חשיבות – וזה מתחיל במידע נגיש לכל המטפלים.

שיתוף מידע הוא לא רק עניין של נוחות או יעילות – מדובר בצעד חיוני לשיפור איכות הטיפול, לחיסכון בעלויות ולפיתוח חדשנות מחקרית. החל במניעת משבר באמצעות התערבות מוקדמת, דרך הקצאת משאבים נכונה, ועד פיתוח טיפולים מותאמים אישית – הפוטנציאל הוא עצום.

הדרך אולי מורכבת, אך התמורה שווה את המאמץ. השקעה היום בתשתיות ובמדיניות לשיתוף מידע בבריאות הנפש תאפשר לישראל להקים מערכת בריאות שמשרתת באמת את טובת המטופל – בגוף ובנפש כאחד.