כאשר טראומה מזינה התמכרות: המלחמה תיגמר אבל ההרגל עלול להישאר

הוובינר היום הבהיר דבר אחד בצורה חדה: אי אפשר יותר להתייחס לטראומה ולהתמכרות כשתי תופעות נפרדות.

בשיחה שקולקטיב עיקר הוביל יחד עם המרכז הישראלי להתמכרויות, פרופ’ איל פרוכטר ופרופ’ שאולי לב-רן הציגו מציאות שהיא גם כואבת וגם דחופה. מאז ה־7 באוקטובר, המצוקה הנפשית בישראל עלתה בצורה משמעותית, ואיתה גם עלייה בשימוש בחומרים.

מהשיחה עלתה לא רק אזהרה, אלא גם קריאה לחשוב אחרת על טיפול, מניעה ואחריות לאומית.

כבר בפתיחה, גילה טולוב שמה את האצבע על הנקודה המרכזית: “אנחנו מסתכלים על טראומה והתמכרות כשתי תופעות נפרדות… אבל הן מאוד קשורות זו בזו.”

הטראומה לא מתבטאת רק בתסמינים גלויים כמו חרדה, דיכאון או PTSD. היא גם מובילה אנשים לנסות לווסת את עצמם דרך חומרים, לפעמים בשקט, לפעמים בצורה שנראית מתפקדת, ולעיתים בלי שהסביבה מזהה עד כמה זה כבר הפך לדפוס.

אחד הנתונים המשמעותיים שעלו הוא ש־“אחד מכל ארבעה ישראלים מדווח על עלייה בשימוש מאז תחילת המלחמה.” זה כולל אלכוהול, קנאביס ותרופות מרשם, לא רק חומרים לא חוקיים. כלומר, זו לא תופעה שולית, אלא חלק מהדרך שבה רבים מתמודדים עם המציאות.

פרופ’ איל פרוכטר, ראש תחום רפואה ומדע בקולקטיב עיקר ויו”ר המועצה הלאומית לטראומה במשרד הבריאות, תיאר את המצב בצורה ישירה: “אנחנו לא בתחילת המשבר, אנחנו כבר בתוכו.”

הוא הזכיר שישראל חיה כבר תקופה ארוכה תחת חשיפה חסרת תקדים לטראומה, בקרב נפגעים ישירים, חיילים, מפונים, ילדים, משפחות וקהילות שלמות.

לדבריו, התגובה הראשונית לטראומה לעיתים מובנת מאוד. אנשים לא ישנים, חרדים, דרוכים, סובלים מכאב, ולכן מחפשים משהו שיעזור. “בהתחלה זה עובד… זה עוזר להרבה אנשים.”

אבל מה שמתחיל כהקלה עלול להפוך לתלות. ומה שנראה בשליטה בהתחלה, עלול בהמשך לפגוע בתפקוד, ביכולת לעבד את הטראומה ובחיים עצמם.

פרוכטר גם הצביע על פער מערכתי משמעותי. בישראל יש מסגרות לטיפול בטראומה ויש מסגרות לטיפול בהתמכרות, אבל לעיתים קרובות הן לא מחוברות. “מה שאנחנו צריכים זה שילוב טוב יותר והבנה עמוקה יותר איך לחבר בין השניים.”

זה לא עניין טכני. זה קובע אם אנשים יקבלו טיפול שמתאים למה שהם באמת עוברים.

בהמשך, פרופ’ שאולי לב-רן הרחיב את התמונה. הוא פתח במשפט שתופס היטב את רוח התקופה: “יש תקופות שבהן דברים שהיו בצל הרבה זמן כבר לא יכולים להישאר שם.”

אם בעבר PTSD היה נושא שלא דיברו עליו, הוא מציע שגם שימוש בעייתי בחומרים היה כזה, עד לאחרונה.

לב-רן הדגיש שצריך להרחיב את ההבנה מעבר למושג הצר של “התמכרות”: “אנחנו לא באמת מדברים רק על התמכרות… אנחנו מדברים על כל הספקטרום של שימוש בעייתי.”

המשמעות היא שלא מדובר רק במקרים הקיצוניים. אם מחכים לשלב הזה, מתערבים מאוחר מדי.

לאורך דבריו הוא חזר שוב ושוב לאותה נקודה: “כשיש מצוקה אנושית, אנשים עושים self-medication. זה חלק מהביולוגיה.” ובהמשך: “אנשים משתמשים בחומרים כי כואב להם.”

לא מתוך חולשה מוסרית, ולא כי הם שונים מאחרים, אלא כי הם סובלים, וההקלה זמינה.

אחד הרגעים הבולטים בוובינר היה כשהוא תיאר את אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם לא כטראומה “קטנה” או “גדולה”, אלא כ־“Huge T”.

במדינה קטנה כמו ישראל, שבה כמעט כולם מחוברים דרך משפחה, שירות, גיאוגרפיה או חשיפה תקשורתית, הטראומה לא נשארת רק אצל מי שחווה אותה ישירות. היא מתפשטת דרך החברה כולה. התוצאה היא מצוקה רחבת היקף, ולצידה גם self-medication רחב היקף.

מה שהופך את זה למסוכן במיוחד הוא שהמצוקה הנפשית יכולה לרדת עם הזמן, אבל ההרגלים נשארים.

לב-רן תיאר זאת כך: גם כאשר תסמיני החרדה וה־PTSD יורדים, “השימוש הבעייתי נשאר.” ברגע שנוצר הרגל, קשה מאוד לשבור אותו. ולכן אי אפשר לדחות את ההתמודדות ל”אחרי המלחמה”. אם ההרגל נשאר, גם הבעיה נשארת.

הוובינר לא הסתפק באבחון, אלא גם הציג כיווני פעולה: מניעה בבתי ספר, הכשרת אנשי מקצוע בקו ראשון, מודלים אינטגרטיביים של טיפול, התאמה לאוכלוסיות שונות, מחקר, קמפיינים להעלאת מודעות ושינוי מדיניות.

המסר המרכזי ברמת המדיניות היה ברור:  אם ארגון מטפל בטראומה ומקבל מימון ציבורי, הוא חייב גם להתייחס לשימוש בעייתי בחומרים. “אם אתה מטפל ב־PTSD… ואתה לא מתייחס לשימוש בחומרים, אתה לא עושה את העבודה שלך.”

זה לא נושא צדדי. זה תנאי להצלחה של כל מערכת טיפול בטראומה.

הוובינר נגע גם בנושא הסטיגמה. רבים עדיין תופסים התמכרות כמשהו שקורה לאחרים. אבל כפי שגילה סיכמה, ייתכן שהמפתח אינו בהכרח העלמה מלאה של הסטיגמה, אלא העלאת

המודעות: “אם אנשים יודעים לאן לפנות לעזרה, אם אנשי מקצוע יודעים מה לשאול, ואם המודעות גבוהה, אפשר להתקדם.”

בסיום, היא השאירה את המשתתפים עם קריאה ברורה: “כשאתם שומעים שטראומה והתמכרות מטופלות בנפרד, תאתגרו את זה."

זה מסר לכל מי שפועל במערכת, מטפלים, פילנתרופים, מקבלי החלטות וארגונים.

המערכות שנבנה עכשיו יעצבו לא רק את הדרך שבה נענה למצוקה היום, אלא גם את סוג החוסן שיהיה לישראל בשנים הבאות. חלון ההזדמנויות לפעול הוא עכשיו.

הקלטת הוובינר תעלה ליוטיוב בקרוב.