פסח 2026: המרחב הגדול של הבין לבין
- Gila Tolub
- 30 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
אנחנו נכנסים לחג הפסח הקרוב כאשר אנחנו מתנהלים בתוך מציאות אותה אנשים התחילו לכנות בשם “שגרת חירום”. זה ביטוי מעט מוזר, אבל מאוד מדויק. ישנה שגרה - אנשים עובדים, פגישות נקבעות, ילדים משחקים זה עם זה ומתארחים במסיבות בר ובת המצווה של חבריהם - אבל שום דבר בשגרה הזו לא באמת מרגיש יציב.
הלילות נקטעים שוב ושוב על ידי אזעקות, לפעמים פעמיים או שלוש בלילה, ואנו מרגישים כיצד השינה המקוטעת מובילה אותנו אט אט לתחושת תשישות טוטאלית. הילדים לא באמת בבית ספר- הם בזום, כמו בקורונה, ואם העזנו לקוות שהפעם זה ילך חלק יותר - אז לא, ההתנהלות עדיין כאוטית. אולי ההבדל היחיד הוא שכעת אנחנו כבר פחות מופתעים. אפילו דבר פשוט כמו ללכת עם הילדים לגינה הציבורית כבר לא פשוט, אנו מתכננים את היציאה לפי המרחק מהמקלט הקרוב ביותר.
החיים ממשיכים, אבל זה לא מרגיש כמו החיים כפי שהם אמורים להיות. אמנם זה כבר לא ההלם החריף של ההתחלה, אבל זה גם רחוק מאוד מנורמליות. אנו בתוך מציאות ביניים—יש בה מסגרת, אבל אין בה יציבות; יש בה תפקוד, אבל הוא שברירי.
כשאנחנו מגיעים לליל הסדר, אנחנו לרב נוטים לספר סיפור פשוט: היה שעבוד ואז גאולה, מעבר "נקי" מעבדות לחירות. אבל התורה עצמה מספרת סיפור מורכב הרבה יותר.
אם המטרה הייתה רק לצאת ממצרים ולהגיע לארץ ישראל, הדרך יכולה הייתה להיות קצרה הרבה יותר. ובכל זאת, התורה מאריכה דווקא בתיאור השלב האמצעי, חוזרת אליו שוב ושוב, ומתעכבת עליו. שלב אמצעי זה הוא שלב השהות במדבר - ארבעים שנה של נדודים. פרק זמן לא קצר, עד כדי כך שיש המתבדחים על כך שאולי משה פשוט לא רצה לעצור ולבקש הוראות הגעה. אבל הבדיחה הזו עובדת רק כי השאלה אמיתית: למה הדרך הייתה כל כך ארוכה?
כבר ברגע היציאה התורה רומזת לתשובה:“וְלֹא־נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא… פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.”
כלומר, גם אחרי היציאה ממצרים, ישנו חשש שהעם לא יוכל לעמוד באתגרים שנכונו לו בהמשך, ויעדיף לחזור אחורה. אנשים יכולים לצאת מעבדות פיזית, אך אין משמעות הדבר שיהיה בהם את הכוח לשאת את החירות. היציאה היא רגע, נקודה בזמן, אבל החיים שלאחריה הם תהליך מתמשך.
בהקדמתו לספר שמות, מחדד הרמב״ן את הנקודה הזו ביתר שאת. הוא מסביר שתהליך הגאולה לא הושלם עם היציאה ממצרים. גם אחרי שבני ישראל יצאו, באופנים מסוימים הם עדיין נשארו בגלות - נודדים במדבר, חסרי מקום לקרוא לו בית, חיים תחת חוסר יציבות מתמשך. מנקודת מבטו של הרמב"ן, גאולה אינה מוגדרת בעצם היציאה, אלא בהגעה ליעד- חיים אחרים. ומטבע הדברים שהמעבר הזה לוקח זמן.
אם כך, המדבר איננו עיכוב בדרך - הוא המרחב והתווך בהם מתרחש השינוי. התורה מתארת את השינוי הזה בכנות יוצאת דופן. שוב ושוב העם מביע רצון לחזור:
“נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה”,
“זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם…”
לא משום שמצרים הייתה מקום טוב לחיות בו, אלא משום שהיא הייתה מוכרת. היה בה סדר, הייתה בה תחושה של יציבות—אפילו אם זו לוותה בסבל רב ועבודת פרך. חוסר ודאות, גם כאשר הוא נושא הבטחה לעתיד טוב יותר, מערער אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים להודות.
השפת אמת מסביר כי מצרים איננה רק מקום גאוגרפי, אלא מצב נפשי של מיצר, של צמצום, שקיים בכל דור ובכל אדם. לכן יציאת מצרים אינה אירוע חד-פעמי, אלא תנועה מתמשכת. וזו גם הסיבה מדוע אנו מזכירים את יציאת מצרים באופן יומיומי - להזכיר לנו את הצורך התמידי לצאת מהמיצר שבתוכנו, מצמצום להתרחבות. אלא שהתנועה הזו אינה מיידית, והיא גם לא חלקה. אדם, או עם, יכולים לצאת ממצרים, ועדיין לשאת בתוכם את המיצר.
וכאן מתגלה רובד נוסף. המדבר, מעבר להיותו לא יציב - הוא גם מוקדם מדי.
נסביר את כוונתנו. בפסיכולוגיה מקובל להבין שצמיחה אחרי טראומה אינה נובעת מהאירוע עצמו, אלא מהיכולת לעבד אותו - להבין מה קרה, לשלב את החוויה בתוך הנרטיב שלנו, ולאפשר לה לשנות אותנו מבלי לשבור אותנו. אלא שלתהליך הזה יש קצב משלו, ואי אפשר להאיץ אותו. יש רגעים שבהם המשקל של מה שקרה עדיין כבד מדי, קרוב מדי. ברגעים כאלה, הנפש מבצעת משהו הכרחי - היא יוצרת מרחק. היא דוחה את ההתמודדות מול האירוע, היא משתמשת בהומור, מסיחה את עצמה במשימות המיידיות ובמה שכאן ועכשיו. לא משום שההתמודדות עם האירוע אינה חשובה, אלא משום שהתמודדות איתו במלואו בנקודת הזמן הנוכחית תוכל להביא להתמוטטות.
זו אינה הכחשה, אלא מנגנון הישרדות.
רק בשלב מאוחר יותר, כאשר ישנה יותר יציבות, מתאפשר תהליך עמוק יותר של עיבוד. רק אז יכולה להיווצר צמיחה.
מנקודת המבט הזו, המדבר מקבל משמעות נוספת. הוא אינו רק המרחב שבין עבדות לחירות, אלא המרחב שבו העם עדיין אינו מסוגל לעבד במלואו את מה שעבר עליו. מצרים קרובה מדי, טרייה מדי, כואבת מדי. לכן התנועה מעבדות לחירות איננה לינארית - היא נעה קדימה ואחורה, בין תקווה לפחד, בין התקדמות לנסיגה.
ייתכן שזה גם מה שאנחנו חווים בימים אלו. יש כאב שעדיין לא עיבדנו אותו במלואו, ואולי גם אי אפשר עדיין לעבד. אולי עיבוד מלא בשלב הזה, כשהמציאות הקשה עדיין מתרחשת, עלול אפילו לפגוע ביכולת שלנו להמשיך. ולכן אנחנו בונים שגרה, גם אם היא שברירית, מתמקדים במה שצריך לעשות, ומאפשרים לעצמנו גם רגעים של הומור—גם אם מרגישים לעיתים לא לגמרי במקום.
בתוך ההקשר הזה, הנוסח של ההגדה מקבל עומק חדש:“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.”
ברוב השנים זו עבודה של דמיון - ניסיון לקרב אלינו סיפור רחוק. בשנה הזו זה מרגיש כמו תהליך עמוק של הכרה במצבנו- אנו אמנם לא במצרים, אבל אנחנו גם לא לגמרי מרגישים במקום של חירות מלאה. אנחנו בין לבין.
יש מי שמכנים את התקופה הזו “מלחמת העצמאות השנייה”. מעבר לשאלה עד כמה הביטוי הזה מדויק, הוא מבטא תחושה עמוקה: עצמאות לא מושגת רק בעצם היציאה ממצרים, היא נרכשת כאשר אנשים יכולים להיות ריבוניים לחייהם. כאשר הם יכולים לצאת ממצב של הישרדות מתמשכת למקום בו הם יכולים לעצב את חייהם כאוות נפשם בכבוד ובנחת. מדינה ריבונית אינה אמורה להתרגל למציאות שבה איום מתמשך הוא חלק מהשגרה, ואינה אמורה לארגן את חיי הילדים שלה סביב מקלטים כמציאות נתונה. בשלב מסוים, מתעוררת ההבנה שזו איננה הדרך שבה אנו אמורים לחיות.
ומשהו משתנה. גדל כאן דור שלא חווה את ישראל כתחנה עצירה בתוך סיפור ארוך של גלות. ישראל היא הבית במובן העמוק ביותר של המילה. וכשזה באמת בית, השאלה כבר איננה רק כיצד מחזיקים מעמד, אלא איך החיים כאן צריכים להיראות כשחיים אותם במלואם.
הרב קוק, ב"אורות", מתאר את החזרה לארץ ישראל לא כבריחה מהגלות, אלא ככניסה לשלב תובעני אפילו יותר—של חיים לאומיים מלאים, עם כל האחריות הכרוכה בכך. לבנות חברה שוקקת, להחזיק כוח מבלי לנצל אותו לרעה, ולעצב את המציאות הקולקטיבית של חבריה. הרב יונתן זקס קרא לכך “חירות קשה”—חירות שאינה מאופיינת רק בשחרור ממשהו, אלא בקריאה לבנות משהו אחר, חזק יותר, טוב יותר.
וזה מחזיר אותנו למדבר. כי המדבר הוא המקום שבו היכולת הזו נבנית - לאט, לא בצורה חלקה, דרך בלבול, דרך חוסר ודאות, ודרך תהליך ארוך ולא נוח של התהוות.
ולכן, כשאנחנו יושבים השנה בליל הסדר ואומרים שאנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, אולי אפשר לשמוע את זה לא רק כהזמנה לחזור להתחלה של הסיפור, אלא כהזמנה להבין איפה אנחנו נמצאים בתוכו.
אנחנו כבר לא במקום שהיינו בו. אבל אנחנו עדיין לא במקום שאנחנו אמורים להיות בו.
והמרחב הזה של הבין לבין - המדבר - הוא לא הפסקה בסיפור, אלא המקום שבו הסיפור נכתב.
תגובות