כשהמדינה תחת איום - הרבה נשים גם

 לכבוד היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים.

בכל שנה, בתאריך ה-25 בנובמבר, מציינים ברחבי העולם את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. השנה, בישראל, היום הזה מגיע בתקופה מאוד קשה. אנחנו עדיין מתאוששים — כאומה, כחברה, כקהילות — מהטראומה של 7 באוקטובר. האובדן, הפחד, הדרך הארוכה לריפוי. השנה, התאריך מגיע בעיצומה של תקופה קשה לחברה הישראלית. בה אנו, כקהילה, חברה ואומה, עדיין מתאוששים מהאובדן והטראומה של ה-7 באוקטובר.

בין כל המשברים הגלויים מתרחש גם משבר אחר, שקט יותר, שקורה בתוך אלפי בתים, כזה שאנו מתקשים לזהות בדרך כלל, ובפרט בזמן מלחמה. 

אלימות כלפי נשים לא עוצרת כשיש מצב חירום לאומי, אלא לעיתים היא דווקא מתגברת. מחקרים מרחבי העולם  מצביעים על כך שתנאים רגשיים וסביבתיים שונים מגבירים את הסיכון להפעלת אלימות כלפי נשים, וכן מועצמים  בעתות מלחמה, עקירה, או טראומה המונית : והופכים מסוכנים אף יותר. ביניהם נצפו לחץ כרוני, מצוקה כלכלית, בידוד חברתי, דריכות יתר, שימוש באלכוהול וסמים, וטראומה שאינה מטופלת.

חשוב להבהיר: אף אחד מהפרמטרים האלו לא "גורם" לאלימות. רוב הגברים שמתמודדים עם טראומה,אינם אלימים. 

אולם, כשיש חוסר יציבות,ומערכות התמיכה מתפרקות — הסיכון בתוך הבית עולה. הטראומה מעלה את הטמפרטורה הרגשית בבית שממילא נתון תחת לחץ. 

היכולת להתמודד נשחקת ופעמים רבות הנשים והילדים סופגים את ההשלכות.

כאן בישראל, הנתונים של קווי הסיוע  עלולים להטעות.בזמן הסגרים של וירוס הקורונה, מספר הדיווחים על אלימות במשפחה למוקדי הסיוע ירד.

 בזמן מלחמת 12 הימים עם איראן, מספר הדיווחים ירד אף יותר.גם עכשיו, מאז ה־7 באוקטובר יש שירותים שמדווחים על ירידה בפניות.

עם זאת,  כל מי שעובד בשטח יעיד כי ירידה בדיווחים בזמן משבר לא מעידה על ירידה במקרי האלימות בפועל.  בדרך כלל, הירידה משקפת את הקושי שבקריאה לעזרה. 

אין ביכולתה של אישה  לחייג  לקו סיוע אם היא נמצאת באותו חדר עם מי שפוגע בה. 

היא לא תוכל לצאת לשכנים אם יש אזעקות והיא צריכה להסתתר בבית במרחב המוגן. 

היא לא תוכל לפנות למשטרה אם היא בתחושה ש"יש להם דברים חשובים יותר להתעסק בהם עכשיו". 

ואולי היא גם הפנימה — שכשיש מלחמה, עליה  להתמודד לבד, שכן הבטיחות שלה הופכת לעניין משני כאשר המדינה בסכנה. 

כשמדינה שלמה נמצאת במצב הישרדותי, נשים שחוות אלימות בבית בדרך כלל נעלמות מהשיח הציבורי. זה הפער שדורש טיפול, בין הסיכון שנשקף לנשים האלו בשטח, לבין הנתונים הפורמליים.

ברמה הגלובלית, המספרים מדאיגים:אחת מכל שלוש נשים תחווה אלימות פיזית או מינית במהלך חייה, כאשר בזמנים של משבר הומניטרי, הסיכון הזה מזנק.

גם בישראל, הערכות מהירות שנעשו בזמן המלחמה מצביעות על עלייה בגורמי הסיכון לאלימות במשפחה, לרבות - לחץ נפשי, אבטלה, בידוד חברתי  זאת, על אף שישנה ירידה בדיווחים. 

זוהי קריאה לכל מקבלי ההחלטות , המממנים, המובילים הקהילתיים, וכל מי שמעורב במענה למשבר —  זו העת להגביר ערנות ולא להפחית, שכן, ידוע ששיעורי פוסט-טראומה ואובדנות עולים לאחר סיומו של קונפליקט. באותו האופן, לעיתים קרובות בעוד שהאיום הלאומי שוכך והעולם מסביב נרגע, המתחים בתוך הבית צפים מחדש והסכנה מתגברת.

כחברה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתייחס לביטחונן של נשים כאל בעיה משנית שנתפנה לטיפול בה רק לאחר שיטופלו "הבעיות האמיתיות". עבור נשים רבות, קו החזית עובר בתוך הבית שלהן.הביטחון שלהן, כבודן וחייהן , הם עניין לאומי.

היום, בציונו של היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, על המסר להיות ברור:

• עלינו לבנות מערכות שלא נעלמות בשעת חירום.

• עלינו  להשקיע ביציאה יזומה לקהילה, ולא להסתפק בהפעלת מוקדים טלפוניים פאסיביים. 

• עלינו  לשלב את נושא האלימות המגדרית לתוך כל תכניות החירום

• .ועלינו לזכור — שחוסן מתחיל בבטיחות.

  
  

ריפוי חברתי קולקטיבי דורש מאיתנו הסתכלות הן על הפצעים הציבוריים הגלויים, והן על הפצעים הפרטיים והסמויים מן העין. 

הטראומה של השנה האחרונה חיה בכולנו,אבל עבור נשים רבות היא חיה במקום הכי מסוכן –בתוך הבית.

אנו  חייבים להן תשומת לב.

אנו חייבים להן הגנה. אנו חייבים להן מערכות שלא נעלמות דווקא כשהן הכי צריכות להישמע.