חיים של שתיקה: ההתמודדות עם מניעת אובדנות בישראל

היום, ביום הבינלאומי למניעת התאבדויות, אנחנו נדרשים להביט בעיניים פתוחות באחת התופעות השקטות – וההרסניות ביותר בחברה שלנו: אובדנות. לפי התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות של משרד הבריאות, למעלה מ-500 אנשים מתאבדים בישראל בכל שנה, ויותר מ-6,000 מנסים לשים קץ לחייהם. אלה מספרים מדאיגים — וסביר להניח שאינם משקפים את מלוא התמונה. רבים מהמקרים כלל אינם מדווחים, וההשפעה על משפחות, קהילות והחברה כולה עמוקה וכואבת. לפי הערכות משרד הבריאות, כ-23% מהמקרים אינם מדווחים כלל.

ישנן קבוצות בחברה הישראלית שנמצאות בסיכון מוגבר – צעירים, מבוגרים, עולים מאתיופיה וממדינות חבר העמים לשעבר. וישנה קבוצה נוספת, חשובה לנו במיוחד כמדינה: חיילים. הנושא של בריאות הנפש בקרב משרתים נדחק לעיתים לשוליים – מדובר עליו בלחישה.

שאלה שאני שומע הרבה לאחרונה היא האם חלה עלייה בשיעור ההתאבדויות מאז תחילת המלחמה – והאם יש ניסיון להסתיר זאת מהציבור. אלו שאלות כואבות שמובילות לדיון עמוק יותר על האופן שבו אנחנו כחברה מתמודדים עם מורכבויות של בריאות נפש ואובדנות. אנסה לענות עליהן בזהירות ובאחריות.

הפחד מהדבקה

נתחיל בשאלה על ההסתרה. בישראל לא נהוג לדבר על התאבדות בתקשורת בצורה חופשית כמו במדינות אחרות. השתיקה הזו אינה מקרית – היא מבוססת על מחקרים שמזהירים מפני "הדבקה אובדנית". כלומר, פרסומים בולטים על התאבדויות – במיוחד של ידוענים או מקרים דרמטיים – עלולים להוביל לעלייה בניסיונות התאבדות, בעיקר בקרב אנשים פגיעים.

ישראל בחרה בגישה זהירה שמגבילה את הפרסום, כדי למנוע תופעה זו. מחקר של נידרקרוטנהלר ועמיתיו (2010) מראה כיצד פרסום בלתי אחראי עלול לגרום לעלייה באובדנות - תופעה שמכונה "אפקט ורתר", לעומת זאת, סיקור אחראי ומאוזן דווקא עשוי למנוע התאבדויות, תופעה שנקראת "אפקט פפגנו". זה לא ניסיון לטאטא את הבעיה – זו בחירה מודעת שמטרתה להגן על חיי אדם.

ובכל זאת, כשאין דיווחים — קל להרגיש שמשהו מוסתר. תחושת חוסר האמון הזו מובנת, אבל חשוב להבין: זו לא קונספירציה. זו אסטרטגיית מניעה.

התאבדות: מה אנחנו באמת יודעים?

לא מזמן שמעתי טענה שמדי 15 דקות חייל מתאבד. זה משפט קשה ומטלטל – אבל פשוט לא נכון. הנתונים העדכניים ביותר מראים שישראל לא נמצאת כרגע במצב של "עודף התאבדות" – כלומר, מספר ההתאבדויות לא גבוה ממה שמצופה בתקופות רגילות. במהלך משברים גדולים, כמו מלחמות או הקורונה, אנשי מקצוע בודקים מקרוב את נתוני ההתאבדות כדי להבין איך טראומה ולחץ משפיעים על החברה.

נכון לעכשיו, אין אינדיקציה לעלייה חדה בהתאבדויות בישראל. אבל זה לא אומר שהנושא לא מטריד או שאין מקרים כואבים במיוחד. מה שכן רואים הוא שינוי באילו קבוצות נפגעות. אנשים שבעבר נחשבו לפגיעים יותר – כאלה שנאבקו בתחושת ריקנות או חוסר משמעות – דווקא מצליחים למצוא מטרה חדשה בימים הקשים האלה. ההשתתפות במאמץ הלאומי או העזרה לאחרים נותנים להם תחושת ערך.

לעומת זאת, ישנם מקרי התאבדות בקרב אנשים שלא היו בסיכון בעבר – למשל, הורים ששכלו את ילדיהם באירועי השביעי באוקטובר. אלה מקרים שקשה לנבא, והכאב יכול להפוך לבלתי נסבל. אז נכון, אין קפיצה חדה במספרים – אבל דפוסי ההתאבדות משתנים, וזה משהו שחייבים לעקוב אחריו מקרוב בתקופה הקרובה.

הסערה האמיתית באה ביום שאחרי

אחת הדאגות הגדולות של אנשי בריאות הנפש היא מה יקרה כשיגיע "היום שאחרי". כשנגמר המשבר המידי – מתחילה ההשפעה הנפשית העמוקה. כשנעלם האדרנלין, עלולה לבוא תחושת ריקנות, ייאוש ואובדן כיוון.

ממחקרים שנערכו אחרי מלחמות, כולל בישראל ובצפון אירלנד, עולה שבמהלך קונפליקט שיעורי ההתאבדות עשויים דווקא לרדת, ככל הנראה בגלל תחושת אחדות, מטרה והתגייסות כללית. אבל כשהשקט חוזר – הפגיעות הנפשית צפה. כך היה גם אחרי מלחמת האזרחים בסרי לנקה, למשל, כאשר שיעורי האובדנות עלו משמעותית לאחר סיום הלחימה.

מי כבר עושה את העבודה?

למרבה המזל, יש בישראל מי שלא מחכה ל"יום שאחרי" – אלא פועל כבר עכשיו, לילות כימים, כדי להציל חיים.

עמותת "בשביל החיים" מפעילה קווי סיוע ותמיכה למשפחות שיקיריהן התאבדו. עמותת "מש"ה" מספקת עזרה ראשונה רגשית בכל המגזרים – חרדי, דתי, חילוני. ו"דרכה של גילה", שהוקמה על ידי הרב שלום המר, מפתחת תוכניות רגישות-תרבותית להעלאת מודעות ומניעה.

העשייה של הארגונים האלה לא רק חשובה – היא קריטית. במיוחד עכשיו, כשאנחנו יודעים שהשלכות הנפשיות עלולות להתפרץ כשהמשבר יירגע.

לשבור את השתיקה – באחריות

אז איך מדברים על אובדנות בצורה אחראית? מצד אחד – אסור להמשיך בשתיקה מוחלטת. מניעה דורשת מודעות ציבורית, שיח פתוח ונגישות לעזרה. מצד שני – פרסום לא אחראי יכול להיות מסוכן מאוד. פרטים גרפיים, הצגת התאבדות כפתרון או רומנטיזציה של מוות – כל אלו עלולים להגביר את התופעה. לעומת זאת, פרסום שמציע תקווה, מציין אפשרויות לעזרה ומשדר מסר של התמודדות – יכול ממש להציל חיים.

לכן ארגון הבריאות העולמי (WHO) פרסם קווים מנחים לתקשורת, שמבוססים על מחקרים מקיפים מרחבי העולם. זה לא פשוט, והאיזון עדין – אבל זה אפשרי.

היום אני משתתף באירועים של עמותות "מש"ה" ו"דרכה של גילה", שמובילות שיח אמיתי ועמוק בתוך הקהילה – באומץ, ברגישות, ובאחריות. ביום הבינלאומי למניעת התאבדויות, חשוב לזכור: השתיקה סביב הנושא הזה לא תמיד נובעת מהכחשה. לפעמים היא ניסיון להגן. אבל הגיע הזמן לדבר – בזהירות, כן. אבל גם באומץ.

אפשר וצריך לדבר על בריאות נפש, לעודד את מי שכואב לפנות לעזרה, לתמוך באלה שפועלים בכל יום כדי למנוע את הטרגדיה הבאה.

היום, אנחנו זוכרים את מי שאיבדנו ומתחייבים לפעול, כדי שלפחות משפחה אחת פחות תשא את הכאב הזה.

החוסן שלנו כחברה נמדד לא רק ברגעי השיא – אלא באיך אנחנו דואגים זה לזה.

גם בשתיקה, ובעיקר – במילים.