פחד והאשמה לא יפתרו את משבר בריאות הנפש של ישראל

דו"ח מבקר המדינה האחרון מצביע על פערים מהותיים במענה של ישראל לבריאות הנפש לאחר ה-7 באוקטובר. חלק מהממצאים מוצדקים, במיוחד אלו העוסקים בסיכונים הבריאותיים ארוכי-הטווח ובצורך באינטגרציה טובה יותר של נתונים.עם זאת, מסקנות אחרות בדו"ח שגויות, ומתבססות על מדדים לא מציאותיים שעלולים לזרוע פחד במקום להוביל לפתרונות אמיתיים.במקום להתעכב על סטטיסטיקות חלקיות, עלינו להתמקד ברפורמות מעשיות שיביאו שינוי אמיתי.

שיעורי נשירה מטיפול: נרטיב מטעה

הדו"ח מציין שיעורי נשירה גבוהים מטיפול בפוסט-טראומה — 23% במרכזי החוסן הלאומיים ו-47% בקופות החולים — ומשווה אותם לממוצע עולמי של 18%-19%. אבל ההשוואה הזו מתעלמת מהבדל מהותי: מחקרים בינלאומיים מתבצעים בסביבות יציבות שבהן האירוע הטראומטי כבר הסתיים.המציאות בישראל שונה לגמרי. הטיפול מתקיים תוך כדי התקפות מתמשכות, עקירה, ומצב הישרדות. טיפול בטראומה דורש לרוב יציבות — ולרבים בישראל אין את זה כרגע.

באופן דומה, הטענה כי “98% לא השלימו את כל 36 המפגשים הטיפוליים” היא מטעה.המספר 36 אינו תקן קליני – אלא הנחיית מימון. יש מי שמשתפרים אחרי מספר מועט של מפגשים, ויש מי שזקוקים לצורות תמיכה אחרות.החלמה אינה תהליך של "סימון וי". במקום להתמקד במספרים, צריך לשאול: האם האדם מקבל את הטיפול הנכון, בזמן הנכון?

הדו"ח מתייחס לכל תסמין נפשי כעדות למשבר ארוך טווח. אבל אנשים רבים חווים מצוקה טבעית שחולפת מאליה. אם נטפל בכל תגובה רגשית כאילו היא פוסט-טראומה כרונית — נעמיס על המערכת ונרחיק ממנה את מי שבאמת זקוקים לעזרה מתמשכת. עלינו להבחין בין מצוקה זמנית למצב כרוני.

עיכובים בקבלת טיפול: ציפיות לא מציאותיות

הדו"ח בהחלט צודק בכך שהוא מצביע על זמני המתנה ארוכים — עד 6.5 חודשים בתחילת 2024. אבל הוא מתעלם מהעובדה שאין מערכת שהייתה יכולה להיות ערוכה להיקף הטראומה של ה-7 באוקטובר.

ישראל התמודדה באחת עם הרוגים רבים, 124,000 מפונים, ומדינה שלמה במצוקה. הביקוש לבריאות הנפש חצה את גבולות הקיבולת — לא בגלל רשלנות, אלא פשוט עקב מגבלות לוגיסטיות.

הדו"ח גם מותח ביקורת על ההסתמכות על מתנדבים. 

אך רבים מהמתנדבים היו אנשי מקצוע בתחום הטראומה, שהתייצבו כשתגובת המדינה הייתה איטית. הבעיה האמיתית היא לא ההסתמכות על מתנדבים, אלא העיכוב במימון ממשלתי, שהוביל לכך ששירותי בריאות הנפש נשענו על פילנתרופיה במשך חודשים.

כדי להיערך טוב יותר להבא, ישראל צריכה לאמץ מודל מדורג (step-care), להכשיר אנשי מקצוע שאינם מתמחים, ולהקים מערך חירום ייעודי לבריאות הנפש.

פיצול נתונים: חולשה מערכתית

כאן אני מסכימה עם הדו"ח לחלוטין. היעדר אינטגרציה בין בתי חולים, קופות חולים, ומרכזי בריאות הנפש הוא בעיה מהותית. למרות שישראל נחשבת מובילה בבריאות דיגיטלית, המידע בתחום בריאות הנפש עדיין מפוצל.

בתי החולים שמטפלים בנפגעי טראומה לא מקבלים גישה להיסטוריה הנפשית של המטופלים, ואין מערכת מעקב מרכזית למטופלים עם פוסט-טראומה.התוצאה: אנשים "נופלים בין הכיסאות".

כדי לתקן זאת, ישראל צריכה לאחד פרוטוקולי מידע, לחזק את הגנת הפרטיות, לשדרג את תשתיות המידע, ולהקים מרשם לאומי לנפגעי טראומה. בלי שינויים אלה, המערכת תישאר תגובתית — במקום יוזמתית.

המשבר האמיתי: ההשפעות ארוכות הטווח של טראומה

החולשה המשמעותית של הדו"ח היא בהתייחסות החלקית להשפעות ארוכות הטווח של טראומה לא מטופלת. פוסט-טראומה אינה רק עניין נפשי — היא מעלה סיכון למחלות לב, בעיות חיסוניות, ואפילו סוכרת סוג 2. ילדים שנחשפים לטראומה נוטים פי שניים לפתח בעיות בריאות כרוניות ולהתקשות בלימודים. מבוגרים סובלים משיעורי אבטלה גבוהים, תאונות עבודה, ואלימות במשפחה.

וגם בהקשר הביטחוני — טראומה משפיעה על רמות הסרוטונין, מה שמוביל לבעיות ריכוז, אימפולסיביות ואלימות. התוצאה: יותר תאונות דרכים, התמכרויות, ואלימות במשפחה ובחברה. אם לא נטפל בפוסט-טראומה כראוי, אנחנו עלולים לעמוד בפני חוסר יציבות חברתי רחב — וחיילים שאינם כשירים לשירות.

זו לא רק בעיה של בריאות הציבור — אלא גם איום ביטחוני.

ההמלצות בדו"ח: כוונות טובות, חזון מוגבל

ההמלצות בדו"ח מתמקדות בעיקר בטיפול פרטני ובשיטות טיפול מסורתיות. אומנם זה חשוב, אך ריפוי טראומה חייב להיות נרחב וניתן להרחבה. יש לכלול פתרונות דיגיטליים, התערבויות קבוצתיות, וכלים מבוססי בינה מלאכותית לזיהוי מוקדם.

ישראל צריכה להתקדם מעבר למודלים מיושנים ולאמץ שיתוף תפקידים, שימוש בטכנולוגיה, טיפול קהילתי, ותיאום טוב יותר בין מערכות.

האתגר המרכזי אינו רק היקף הפוסט-טראומה, אלא ההזדמנות שהתפספסה לחשוב מחדש על הדרך שבה ניתן טיפול.

בונים מערכת חזקה יותר — ביחד

דו"ח מבקר המדינה מעלה נקודות חשובות — אך גם משווה בצורה מטעה ומתעלם מהמציאות הקשה בשטח.ישראל לא נכשלה בטיפול בנפגעי טראומה — היא פשוט מתמודדת עם תנאים חסרי תקדים.

במקום למדוד לפי סטנדרטים של שגרה, עלינו לבנות אסטרטגיות טיפול בטראומה שמתאימות למציאות של מלחמה.

זה אומר להתאים את מודלי הטיפול, לאחד נתונים, להרחיב שירותים מבוססי קהילה, ולשלב טכנולוגיה בקנה מידה רחב.

השאלה אינה האם התגובה של ישראל הייתה מושלמת — ברור שלא.השאלה האמיתית היא האם ננצל את הרגע הזה כדי לבנות מערכת בריאות נפש חזקה, חכמה, ועמידה יותר — לעתיד.