שבועות: האם נוכל לעמוד שוב יחד?

שבועות: האם נצליח לשוב ולעמוד יחד?

חג השבועות מוכר לנו בשמות רבים: חג הביכורים, חג הקציר, זמן מתן תורתנו. הוא מסמל את תחילת הקציר, את הבאת ראשית הפירות, ואת הסיפור שבו עם של שבטים הפך לקהילה עם מטרה משותפת.

אבל יותר מהכול, שבועות הוא חג של הפיכה לעם. לא קבוצה מקרית של יחידים, אלא קהילה עם זהות משותפת, שפה משותפת, וכיוון ברור.

לכן אחד הפסוקים המצוטטים ביותר שקשורים לשבועות מופיע דווקא לפני מעמד הר סיני:

"ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ב') המילה "ויחן" מופיעה בלשון יחיד, אף שמדובר בקבוצה שלמה. חז"ל מסבירים: "כאיש אחד בלב אחד."

לפני שיכולנו לצעוד קדימה עם סיפור משותף, היינו צריכים להפוך לקהילה שמבוססת על חיבור אמיתי.

והיום — 605 ימים אחרי השביעי באוקטובר — החיבור הוא אולי הדבר הכי קשה להיאחז בו.

אנחנו בעיצומה של מלחמה, ו-58 חטופים עדיין מוחזקים בעזה. אבל מעבר לכאב הבלתי נתפס, אנחנו חווים גם משהו עמוק יותר: תחושת פירוד ושבר.

יש מי שחושב שאנחנו לא עושים מספיק כדי למוטט את חמאס. אחרים מרגישים שלא נעשה מספיק כדי להחזיר את החטופים. חלק מאשימים את הממשלה, חלק מאשימים את הציבור. הכעס והפחד אמיתיים – אבל גם חוסר האמון. הרעש. הקיטוב.

התרגלנו כל כך להגיב, לצעוק, להילחם – ששכחנו להקשיב. שכחנו מה זה לבנות עתיד ביחד. לא דרך ניצחון בוויכוחים, אלא דרך בחירה בחמלה, בסקרנות, ובמצפן מוסרי משותף.

בתקופתי במקינזי, היינו אומרים שתרבות בריאה נשענת על שלושה דברים: יישור קו, ביצוע, והתחדשות.

בביצוע – ישראל מדהימה. בצבא, בבתי החולים, בהייטק, באזרחות – אנחנו זריזים, מתגייסים, מבצעים.

אבל בלי יישור קו – הביצוע עלול להפוך לריצה מבולבלת לכיוונים סותרים. ובלי התחדשות – גם המערכות הכי חזקות מתחילות להתפרק.

התחדשות היא לא רק חדשנות. היא היכולת לזכור מה עשה אותנו חזקים מלכתחילה – ולצמוח משם בלי לאבד את עצמנו. זה דורש הנהגה. זה דורש שיחה. וזה דורש ערכים משותפים.

כרגע, אנחנו נאבקים גם ביישור קו וגם בהתחדשות. אנחנו מותשים ולא בטוחים באיזה סיפור אנחנו נמצאים.

ופה נכנס חג השבועות. לא רק כתזכורת למה שהיה -אלא כהזדמנות לעצור ולשאול: איך בונים חברה סביב משמעות משותפת?

הרב יוסף סולובייצ’יק תיאר את שבועות כזמן שבו אנחנו נכנסים לדיאלוג עם המסורת. הוא לא ראה את התורה כמשהו סטטי שצריך לקבל בעיניים עצומות - אלא כשותפה לשיחה. משהו שאנחנו חוזרים אליו, שואלים, מתווכחים איתו, ולומדים לצמוח דרכו.

וזו אולי בדיוק הדוגמה שאנחנו צריכים עכשיו -לא רק מול המסורת, אלא גם אחד מול השני.

בשבועות אנחנו גם קוראים את מגילת רות – סיפור צנוע, שקט, על חסד, אובדן ונאמנות. הגמרא שואלת: למה בכלל נכתבה מגילה כזו, שאין בה לא הלכות ולא מצוות? והתשובה:

"ללמדך כמה גדולה גמילות חסדים" (רות רבה ב:יד)

מגילת רות איננה סיפור על פוליטיקה או אידיאולוגיה - אלא על מערכות היחסים שמחזיקות חברה. אישה אחת שבוחרת לא לנטוש את חמותה, ואיש אחד שפותח את ליבו לזר. דרך הבחירות הפשוטות הללו, נרקמת ההיסטוריה.

מגילת רות היא הגשר שבין תוהו שבטי לזהות לאומית. אבל היא מזכירה לנו שמה שבונה אומה אינם מניפסטים גדולים או נאומים - אלא רגעים אנושיים פשוטים של דאגה, חמלה וכבוד הדדי.

וזה מה שאנחנו צריכים עכשיו.יותר מהכל.

כשהמוסדות מתערערים והמנהיגים לא מצליחים לעורר אמון, הדרך להתחיל מחדש עוברת באיך שאנחנו מתייחסים זה לזה — באומץ להישאר אנושיים. לראות את מי שמולנו לא כיריב, לא ככותרת בעיתון ולא כעוד קול בבחירות — אלא כאדם. לשקם את האמון, צעד אחר צעד, מפגש אחר מפגש.

עדיין נותר ערך אחד שמאחד רבים מאיתנו בישראל — חוצה מגזרים, דתיים וחילונים כאחד: האמונה שישראל היא מדינה יהודית, המבוססת על ערכים של זיכרון, מוסר, אחריות הדדית, כבוד האדם וחופש דת. שאנחנו לא רק דמוקרטיה, ולא רק נקודה על המפה — אלא חלק מסיפור משותף.

שבועות נותן לנו הזדמנות לחזור לשורש הזה. לא עם סיסמאות – אלא עם כוונה. לא דרך אחידות – אלא דרך מחויבות. לא כי כולנו מסכימים – אלא כי עדיין אכפת לנו לנסות.

אז בשבועות הזה, אני לא מתפללת לשלמות. אני מתפללת להתקדמות. 

על היכולת לא להסכים מבלי להתנתק.

על הכוח להושיט יד מעבר לשסעים.

על הענווה להקשיב באמת.

ועל הבהירות למצוא חיבור — לא על כל סוגיה, אלא על עצם ההבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.

כבר עמדנו פעם יחד סביב ערכים משותפים.

אנחנו יכולים לעשות את זה שוב.