7 באוקטובר, שמחת תורה וסוכות: לחיות את קשת השבריריות

אירועי ה-7 באוקטובר חלו ביום שמחת תורה – חג של שמחה ללא גבולות. היום שבו יהודים רוקדים עם ספרי התורה, חוגגים את המחזור האינסופי של קריאה, סיום והתחלה מחדש. הניגוד בין אותה שמחה לבין האלימות של אותו בוקר היה בלתי נסבל. שמחת תורה לעולם לא תהיה אותו דבר. עבור רבים מישראל, קולות השירה והריקודים יתערבבו לנצח עם קולות הירי והאזעקות. ספרי התורה שהיו אמורים להיות מונפים אל על נקשרו בזיכרונות של חורבן.

המשבר לא הסתיים באותו יום. שנתיים אחר כך, הפצעים עדיין פתוחים. משפחות ממתינות לשובם של חטופים. קהילות עדיין עקורות. הבריאות הנפשית ברחבי הארץ שברירית, ורבים אפילו לא יודעים לאן לפנות לעזרה. לפעמים זה פשוט מרגיש יותר מדי – השמים שנסגרים מעלינו, תחושת הבידוד, הזעזוע מול האנטישמיות העולה בעולם, הכאב מול ההאשמות שישראל היא הנבל בסיפור. התקיפה מאיראן מוקדם יותר השנה זיעזעה אותנו אחרת, חשפה שכבת פגיעוּת עמוקה יותר. לא רק 7 באוקטובר – אלא הצטברות של חוסר ודאות, אבל ופחד, שהופכים את חיי היומיום לכבדים.

השנה, יום השנה של ה-7 באוקטובר חל בחג סוכות.

המעבר הזה בלוח השנה מטלטל: מחג של שמחה שנשבר באחת, לחג שמלכתחילה מחבק את השבריריות.

הסוכה, שברירית במכוון, מזכירה לנו שהחיים זמניים ובלתי צפויים. היא משקפת בדיוק את המקום שבו אנו נמצאים כעת – עם היושב בתוך פגיעוּת.

הרב יונתן זקס כתב: “אמונה איננה ודאות; היא האומץ לחיות עם חוסר ודאות.” הישיבה בסוכה היא בדיוק המעשה הזה של אומץ. אנו משאירים מאחור את אשליית הקביעות ונכנסים למרחב שנבנה להיות רעוע, ובכל זאת אנחנו מקשטים אותו, מזמינים אורחים, מקדשים אותו. שנתיים אחרי 7 באוקטובר, ישראלים עדיין חיים באותו "מרחב סוכתי"– עקורים, פגיעים, ממתינים לחטופים. השאלה היא כיצד ממשיכים מכאן.

המסלול של חגי תשרי

חודש תשרי איננו רק אוסף של חגים; הוא מסלול רוחני – מיראה, לפגיעות, לשמחה, לחידוש.

השנה נפתחת ביראה.

ראש השנה מציב אותנו מול ספר החיים, מול התמותה והדין. קול השופר חודר, מזכיר את שבריריות הקיום. שנתיים אחרי 7 באוקטובר, התחושה הזאת כבר איננה תאורטית.

ביום כיפור אנחנו מפשיטים מעלינו אשליות כוח. צמים, מתוודים, ואומרים: “מעפר באנו ואל עפר נשוב.” זהו יום של פגיעוּת, של הודאה בחטאים וחולשות. אחרי 7 באוקטובר, תחושת הביטחון הלאומית נופצה; מנהיגים (חלקם) הודו בכשלים; והחברה הישראלית נאלצה להישיר מבט ולהתמודד עם השסעים והמחלקות הצפים בה.

ואז, בא סוכות, שבו השבריריות הופכת למעשה. הרמב”ן הסביר שסוכות מזכירה את ענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר. גם שם, במדבר חשוף, חסר שורשים, עם ישראל התקיים.

השנה, הלקח הזה מוחשי מתמיד. משפחות מדרום ומצפון עדיין בדיור זמני, אינן יכולות לשוב לביתן. משפחות במרכז, שזועזעו מטילי איראן ומל”טים, חוות אף הן את החשיפה לאיום באופן שלא הכרנו. הסוכה איננה עוד סמל מופשט – היא המציאות שלנו.

ולבסוף – שמחת תורה. השמחה של החג הזה איננה נאיבית. היא מגיעה אחרי תחושת היראה של ראש השנה, אחרי חשבון הנפש הנוקב של יום כיפור, אחרי אימון השבריריות של חג הסוכות. רק אז אנחנו רוקדים, לא מפני שהחיים בטוחים, אלא מפני שההתחדשות תמיד אפשרית. מסיימים את התורה ומיד מתחילים מחדש – מצהירים ששום סיום איננו סופי, שום משבר איננו מוחלט.

אבל כאן הכאב הגדול מכול: 7 באוקטובר התרחש בדיוק ביום שמחת תורה. היום שאמור היה לגלם חוסן והתחדשות הפך ליום השבר עצמו. שנתיים אחר כך, קשה לרקוד, קשה לשמוח, קשה להתחיל שוב מהתחלה.

המסלול הרוחני של חגי תשרי אמור להוביל מתחושת יראה לשבריריות להתחדשות. אך שנתיים אחרי 7 באוקטובר, אנחנו עדיין תקועים בתוך הסוכה. עדיין חיים במצב של ארעיות – ממתינים לחטופים, לביטחון, לריפוי. אל השמחה של שמחת תורה עוד לא הגענו.

ובכל זאת, המסורת היהודית מתעקשת שגם כאן יש קדושה. הסוכה מלמדת שנוכחות אלוקית איננה בקירות האבן אלא במרחבים השבריריים שאנו בונים יחד. עמנואל לוינס כתב שהטרנסצנדנציה אינה מתבטאת בבריחה מן הפגיעוּת אלא במפגש עם האחר – האדם העומד למולנו הקורא לנו לאחריות. במובן הזה, הסוכה איננה רק מקום חשוף אלא מקום של קשר. מקום שבו אנו מתכנסים, מזמינים אורחים, מזכירים לעצמנו ששבריריות משותפת יכולה להפוך לעוצמה.

תקווה שברירית

שנתיים אחרי 7 באוקטובר, ישראל ממשיכה לחיות באי-ודאות. הפצעים עדיין גלויים, העתיד עודו רעוע. אבל מחזור החגים של תשרי מעניק לנו דרך "להחזיק את הרגע": לא בהכחשת הכאב, לא במרוץ לשמחה, אלא בהבנה שהאמונה עצמה היא האומץ לגור בתוך חוסר הוודאות.

הסוכה זמנית – ובכל זאת אנחנו מקשטים אותה. גגה רעוע וחשוף לגשמים – ובכל זאת אנו מזמינים אורחים. היא שברירית – ובכל זאת אנחנו קוראים לה בית לשבוע ימים. כך גם חיינו הלאומיים היום: זמניים, חשופים, רעועים – ובכל זאת אנחנו ממשיכים לבנות, להתכנס, לקוות.

אם שמחתה של שמחת תורה נפגמה, ואם תחושת השבריריות של סוכות הפכה מוחשית מתמיד, אולי יש להכיר בכך שהמשימה היא להישאר בסוכה לעת עתה. להכיר בכך שאנחנו עדיין בתוכה– עוד לא רוקדים, עוד לא מתחדשים. אך גם לסמוך על כך שהמסלול לא מסתיים כאן – שההתחדשות עודנה חלק מהסיפור שלנו, גם אם היא נדמית רחוקה.

לשם כך ייסדנו את קולקטיב עיקר: לסייע לישראל לנוע משבריריות לעבר חוסן. כשם שאין משפחה שיכולה להשתקם לבדה, כך אין ארגון יחיד שיכול לשאת את ממדי הטראומה שהארץ מתמודדת איתם.

ריפוי דורש את מה שהסוכה מסמלת – אנשים המתכנסים במרחב שברירי ודרך השותפות והופכים אותו לחזק.

הסוכה מלמדת שהקדושה איננה בקירות עצמם אלא בקשרים שאנו יוצרים בתוכם. שנתיים אחרי 7 באוקטובר, זו המשימה שלפנינו: לטוות חוטים דקים לרקמה חברתית המסוגלת לשאת עם שלם.