"מה מעסיק אותנו": מנהיגי עמותות משתפים

בעיצומם של מטחי הטילים וההסלמה הגוברת, יותר מ-40 מנהיגי עמותות ואנשי מקצוע בבריאות הנפש התכנסו כדי לשתף במה שבאמת מתרחש בשטח – מהשחיקה של המטפלים ועד למערכות שנמצאות תחת לחץ. זו תמונת מצב חיה: מה הם רואים, מה מתפרק, ואיפה יש צורך בעזרה מיידית.

בשבוע האחרון, בעוד המדינה מנסה שוב להתאושש – מהמתקפה האיראנית ומהמבצע שבא בעקבותיה, "עם כלביא" – מצאנו את עצמינו בזום עם יותר מ-40 מנהיגי עמותות, מטפלים ואנשי בריאות הנפש.

זו לא הייתה עוד הרצאה. המטרה לא הייתה פתרון בעיות, אלא פשוט להקשיב ולהיות שם.זה היה רגע של חיבור ואמת. של האנשים שנמצאים בחזית מאז השבעה באוקטובר: מלחמת עזה, הפינויים בצפון, ועכשיו – שוב – כוננות כללית.

ומה שעלה מהמפגש הזה היה מראה צלול ומדויק של מה שמעסיק עכשיו את אלה שמחזיקים את הרשת החברתית של כולנו.

טראומה מצטברת: משבר על גבי משבר

כמו שאירית אלוני מ-נט"ל ניסחה זאת: "זו לא טראומה חדשה, אלא שכבתית. הפצע כבר היה שם – והנה שוב מכה, בדיוק על אותו המקום."

השפה שמתארת את התקופה הזו אינה דרמטית – היא מדויקת, קלינית, אישית. אנשי בריאות הנפש מדווחים על חזרת תסמינים קשים בכל רחבי הארץ: התקפי חרדה, נדודי שינה, תחושת ניתוק, נסיגה. אבל זה לא רק המטופלים – גם המטפלים מרגישים את זה. "הגל הזה לא פוגע רק בגוף," אירית הזכירה לנו. "הוא מחלחל לקירות – לא לאלה מבטון, אלא לפנימיים."

השגרה, שבקושי שוקמה מאז אוקטובר, שוב נשברה. תוכניות קיץ בוטלו. מחלקות לבריאות הנפש פונו. ילדים נשלחו הביתה מוקדם. מישהו שאל: "כמה פעמים אפשר להתחיל מחדש?"

והתשובה היא – אנחנו מנסים. אבל בכל פעם זה נהיה קשה יותר. 

מה השתנה – ומה לא – מאז המתקפה האיראנית

הטילים מאיראן היו אמנם אירוע חדש, אבל התחושות וההתמודדויות שחזרו – מוכרות היטב. הן לא חדשות, הן פשוט התעוררו מחדש. ובכל זאת, אפשר לזהות שינויים: באופן שבו אנשים מגיבים,

ובנקודות הלחץ שמתחילות לבלוט בשטח. 

מה השתנה: 

• המצוקה האקוטית חזרה: "אנחנו שוב רואים תגובות של סטרס קיצוני – בלבול, פאניקה", סיפרה אירית אלוני. מספר הפניות לנט"ל קפץ למאות ביום. עבור רבים, זה מרגיש כאילו הטראומה רק התחילה.

• תחושת חוסר אונים: "אנשים כבר לא רצים למקלט. הם פשוט יושבים. קופאים. או מתעלמים מהאזעקות לגמרי. אלה סימנים של מערכת נפשית מרוקנת", הסביר פרופ’ איל פרוכטר. "מה שהכי מדאיג אותי זה אלה שכבר לא מרגישים כלום", הוסיפה אירית. "כשמישהו מתנתק – זה כבר סימן לסכנה אמיתית."

• שחרור מאולץ מבתי חולים פסיכיאטריים: איל פרוכטר הסביר שבשל שיקולי ביטחון, נאלצו בתי החולים הפסיכיאטריים להפחית את מספר המאושפזים בעד 30%. זה השאיר משפחות להתמודד לבד – לרוב בלי שום הכנה.

• השגרה שוב מתרסקת: "הילדים יצאו לחופש כבר ביוני – לא באוגוסט", ציין איל. "אי אפשר לתכנן. טיסות מתבטלות. שוב הכול מתבלגן." כל השיבושים האלו שוחקים את הנפש של כולנו.

• אוכלוסיות חדשות בסיכון: ממשפחות שאין להן מקלט ועד צעירים שהוצאו ממסגרות חוץ-ביתיות, דרך חיילים שמגויסים שוב – עוד ועוד אנשים מדרדרים למצב של משבר.

• שחיקה רגשית אצל מטפלים: כמה מהמשתתפים התריעו על מצב של "שחיקת חמלה" בקרב אנשי המקצוע – במיוחד זו השקטה, שלא רואים מבחוץ. איל הוסיף: "אתה רואה מטפלים פשוט מתנתקים. רק הומור ציני, קושי להתחבר, עייפות רגשית. זה לא אופי – זה תמרור אזהרה." הניתוק הזה הוא סימן מוקדם, ואנחנו חייבים לשים לב – ולפעול.

מה שלא השתנה – אבל החריף

• מערכת מפוצלת: הפערים הלוגיסטיים והארגוניים כבר מסוכנים לא פחות מהמצוקה הנפשית עצמה. אריק כהן מארגון "אנוש" אמר שמערכת בריאות הנפש בישראל פשוט לא מתפקדת כגוף אחד. "אין כתובת מרכזית למידע," הוא הסביר. "אפילו אנשי מקצוע שמכירים את השטח לא תמיד יודעים אילו שירותים קיימים, מי זכאי להם, ולאן להפנות. אז מה יעשה האדם הפשוט?"

• מטפלים בלתי-רשמיים נושאים בנטל: בני משפחה שמטפלים בהורים קשישים או בבני משפחה אחרי אשפוז – נדרשים להחזיק עול כבד מדי, כמעט בלי משאבים.

• הפגיעות הרגשית עדיין גבוהה: "ההדף לא נעצר בקירות – הוא נכנס פנימה, עד לנשמה," הזכירה לנו אירית.

• ובכל זאת – המגזר ממשיך לעבוד: אריק סיפר איך ב"אנוש" התכנסו כבר בשבע וחצי בבוקר למחרת התקיפה לישיבת חירום. סיפורים דומים עלו מכל עבר. זהו חוסן אמיתי – לא סיסמאות, אלא פעולות מהירות, מתואמות, תחת לחץ אמיתי. אנחנו נוטים למדוד את עצמנו דרך נתונים – כמה שיחות נענו, כמה אנשים קיבלו מענה, כמה פגישות נערכו. אבל לפעמים – המדד החשוב ביותר הוא לשים לב למי שסביבנו – מי שפתאום שותק, עייף מדי, קהה מדי.

אוכלוסיות בסיכון — ברגע זה

רותי מארגון גשר לחינוך שאלה: "כשהכפרים לנוער נסגרים – לאן הולכים בני הנוער? לרבים מהם אין משפחות. אנחנו מעבירים אותם ממסגרת יציבה אל תוך כאוס."

רחל לדאני מהארגון הישאלי לבני משפחה מטפלים הוסיפה: "הכול נערם. יש נשים קשישות בדרום שמטפלות בבני זוג עם מוגבלות, בדירות בלי מרחב מוגן. מי בכלל בודק איך הן מסתדרות?" 

פעם אחר פעם, עלו עדויות כואבות על אלו שנשארים מאחור:

• משפחות של אנשים מתמודדי נפש, שמצאו את עצמם לפתע מארחים בביתם את יקיריהם – ששוחררו במחטף ממחלקות פסיכיאטריות צפופות וללא הגנה.

• בני נוער בסיכון שפונו מכפרי הנוער בשל המצב הביטחוני, בלי אלטרנטיבה בטוחה ובלי באמת לאן לחזור.

• בני משפחה מטפלים, שמנסים לתמרן בין טיפול בהורה קשיש או בן משפחה עם מוגבלות – לבין תחושת אשמה כבדה שהם לא מצליחים להגן עליהם. ולפעמים עומדים מול שאלות בלתי נסבלות: "להגיד למטפלת הזרה לעזוב את אמא שלי כדי להציל את עצמה?"

• מטפלים ואנשי העמותות עצמם – שגם הם פגועים, מותשים, חווים טראומה – ועדיין נדרשים להמשיך לפעול ולתפקד כאילו הכל רגיל. 

• משפחות ללא מרחב מוגן, שצריכות לבחור בין להיות בטוחים פיזית לבין להישאר יחד בזמן אזעקות וטילים.

• חיילי מילואים ובני משפחותיהם, שנכנסים שוב ושוב לשירות, מתמודדים עם פרידות מתמשכות, קושי כלכלי, ומתח נפשי הולך ומחריף.

מה עוזר?

למרות ההקשר הקודר, המשתתפים חלקו כלים מעשיים ומעוררי השראה, וגם לא מעט תקווה.

מהזווית הארגונית, ארגונים שכבר היו מצוידים בפרוטוקולי חירום הצליחו לפעול במהירות ולתת לצוותים שלהם כיוון ברור. "בהירות היא דבר שמרגיע", אמר אריק כהן. שיתוף מידע בזמן אמת בין ארגונים – מי מציע מה, ואיפה – התגלה כדרך אפקטיבית להתמודד עם תחושת חוסר האונים ברגעי כאוס.

במקביל, כמה משתתפים הדגישו את הצורך בתמיכה רגשית ורוחנית לאנשים שנפגעו. גלית טולדנו מארגון "אור הלב" סיפרה איך הצוות שלה שינה את מודל הריטריט לפורמט אונליין, עם מעגלי תפילה ושירה בזום. "יש מקום למשהו שהוא מעבר לדחיפות – לתקווה, לנוכחות", אמרה. שירה מ"לילה כיום יאיר" דיברה על סדנאות ראפ וכתיבה שהיא מעבירה לנפגעים. "זו אולי לא תרפיה רשמית – אבל זה נותן לאנשים חיים. וזה חשוב לא פחות."

מה דרוש עכשיו? 

המסר שחזר שוב ושוב היה ברור: חיבור ותיאום.

• צריך למפות ולתאם את השירותים בצורה טובה יותר, כדי שמשפחות ידעו לאן לפנות. כשהמידע מבולבל או חסר – במיוחד ברגעי חירום – זה רק מוסיף סבל ודוחה טיפול. אי אפשר לצפות ממשפחות לנווט לבד בתוך הכאוס.

• מטפלים בבני משפחה עם אתגרים בריאותיים – פיזיים או נפשיים – צריכים תמיכה ישירה: הכשרות, קבוצות תמיכה, וגם אפשרות למנוחה. "פתאום אתה האח, המטפל והמתאם של מישהו שרק עכשיו שוחרר מאשפוז פסיכיאטרי. אף אחד לא הכין אותך לזה," אמר פרופ' איל פרוכטר.

• צריך לדאוג להמשכיות והגנה לאוכלוסיות בסיכון – בני נוער ומטופלים שזה עתה שוחררו. "היינו חייבים לשלוח חלק מהילדים הביתה. לא כי הם היו במצב טוב – פשוט כי לא היו לנו ממ"דים," סיפר מנהל כפר נוער.

• גם אנשי הצוות והמתנדבים זקוקים לתמיכה נפשית – לא רק עוד כלים דיגיטליים, אלא מרחב אמיתי לנשום ולהתאושש. "אנחנו צריכים הדרכה. צריכים מרחב. לא עוד אפליקציות – מרחב," אמרה מטפלת שעובדת עם המפונים.

• החיבור בינינו – התמיכה ההדדית – זו אחת מנקודות האור הכי חזקות שיש עכשיו. מישהי מההייטק הציעה לפתוח לנוער גישה לפלטפורמת כתיבה טיפולית – שבה יוכלו לכתוב לעצמם, או לשתף עם מטפל. אחרים ביקשו להקים רשימת קשר משותפת להמשך שיתוף פעולה. 

לא מדובר בהקמה מחדש של מערכות חדשות, אלא בחיזוק מה שכבר שומר על המדינה יציבה – ובדאגה שאף אחד לא יישאר להתמודד עם זה לבד.

אנחנו גם צריכים להישאר אנושיים

גם אנחנו צריכים להישאר בני אדם

המנהלים של העמותות נמצאים גם הם בחזית – והם צריכים הכרה. זו עבודה שוחקת, והשחיקה אמיתית. הם זקוקים למרחב ולעצירה, כמו זו שהפגישה הזו אפשרה – לא בשביל לתכנן מהלכים, אלא פשוט כדי להיות בני אדם.

איל סיים את המפגש בציטוט מרוח המסע של צה"ל: אנחנו מתקדמים רק בקצב של האדם האיטי ביותר. זה רגע שדורש מאיתנו לצמצם פערים, לראות את מי שאף אחד לא רואה, ולבנות יחד – כי בתוך הטראומה הארוכה והקולקטיבית הזו, פירוד הוא מסוכן לא פחות מהאזעקות.

מה שהפך את המפגש הזה למשהו אחר לא היו רק התובנות – אלא הכנות. אנשים לא באו "להרצות", הם באו לומר: זה קשה. זה מה שאנחנו סוחבים. פה אנחנו צריכים עזרה.

הכנות הזו, והבחירה להישאר מחוברים גם בתוך הכאוס, היא אולי הכוח הכי גדול שיש לנו.

אם אנחנו באמת שואפים לחוסן, נצטרך ללמוד לפנות מקום זה לזה – גם במקלטים הפיזיים וגם במרחבים הרגשיים שלנו.

 🎥 ההקלטה זמינה כאן: המפגש התקיים בעברית. אנו מקווים להוסיף כתוביות באנגלית בקרוב.https://replay.peech.ai/v/csy3dJMINVyu