פסח 2025: מייסורים לפריחה: הבחירה האמיצה בחופש

יש אנשים שחוו טראומה—מלחמה, אלימות, גלות או אובדן—וקשה להם לדמיין שיום אחד הם יחייכו שוב. "חשבתי שלעולם לא אצחק יותר," אומרים לא פעם ניצולים. "לא הצלחתי אפילו לדמיין שמחה." זה לא רק ביטוי פיוטי, זו מציאות נפשית: טראומה מעוותת את תחושת הזמן, והכאב מרגיש כאילו הוא יישאר לנצח.

אבל הזמן עובר. לאט-לאט, מתחיל ריפוי. הצחוק חוזר. לא כי הנסיבות השתנו בין לילה—אלא כי לבני אדם יש יכולת נדירה: לבחור לספר לעצמם סיפור אחר.

זה מה שהעם היהודי עושה הכי טוב.

זה מה שחג הפסח מלמד אותנו.

בעומק העניין, פסח הוא לא רק חג שמציין גאולה מן העבר, אלא תרגול שנתי של שינוי נרטיב. בליל הסדר אנחנו לא רק מספרים מה קרה, אלא מבררים מחדש מה זה אומר. אנחנו פותחים עם לחם העוני — מצה שמסמלת סבל — ובסוף הערב, אותה מצה ממש הופכת לסמל של חירות. היא לא השתנתה. רק הדרך שבה אנחנו רואים אותה השתנתה.

וזו תמצית החירות: היכולת ליצוק משמעות—אפילו מתוך הסבל. להחליט שסיפור של כאב לא חייב להסתיים בכאב. שהישרדות יכולה להפוך להתחדשות. שתפקוד יכול להפוך לפריחה.

בפסיכולוגיה מדברים הרבה על "תפקוד". האם אדם מצליח לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לאכול, לנהל שיחה? שאלות חשובות. אחרי טראומה, עצם התפקוד הוא הישג משמעותי. אבל האם זה מספיק?

יש משהו מצמצם ומנוכר בקביעה שתפקוד הוא היעד. כאילו מהות האדם היא רק אם המערכת עוד עובדת. גם המצה—היא מזון שמתפקד, אבל לא מעבר לזה: אין לה טעם, אין לה יופי, רק קיום בסיסי. לחם עוני.

ובימינו ראינו את זה מתגשם באופן הכי כואב במילים של אלי שרעבי, שאחיו יוסי ואחיינו ארבל נרצחו בשבי. הוא סיפר איך החטופים בעזה קיבלו פיתה אחת ביום—לא כמזון, אלא ככלי לשליטה. "זה לא היה אוכל—זו הייתה השפלה," הוא אמר. עצם הבקשה היומית לפיתה הפכה לטקס של השפלה. כל המטרה הייתה לשבור את הרוח, למחוק את האנושיות.

ובכל זאת—אפילו שם—צצו רגעים של כוח אנושי. חטופים שעודדו זה את זה, שניסו לשמר זהות. גם זה נמצא בתוך המצה: לא רק העוני, אלא הכוח השקט שצריך כדי לשרוד.

זו לא הכחשה. זו לא אשליה. זו פעולה מודעת ועמוקה של פרשנות מחדש.

בעולם המחקר של טראומה יש מושג שנקרא מרכזיות האירוע – עד כמה הטראומה הופכת להיות חלק מהזהות שלנו. ככל שהיא תופסת מקום מרכזי יותר, קשה יותר להשתקם.

אבל הבשורה הטובה היא שזה לא קבוע. זה תלוי בסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו.

ולכן ליל הסדר הוא כל כך עוצמתי: הוא נותן לנו הזדמנות לחזור אל הכאב – ולשנות את האופן שבו אנחנו מספרים אותו.

וזו גם אחת הסיבות לעוצמה של העם היהודי — לא הסבל מגדיר אותנו, אלא הנרטיב שאנחנו מספרים.

החירות שלנו לא נובעת מהנסיבות, אלא מהזהות שלנו. אנחנו עם חופשי — גם ברגעים הקשים ביותר. גם בגלות. גם במחנות. כי תמיד האמנו שהחירות אפשרית. אנחנו לא רק חופשיים — אנחנו בני חורין, בניו ובנותיו של החופש. זו לא רק שאיפה — זו מהותנו. וזהות שעוברת בירושה, אי אפשר לקחת מאיתנו. תמיד יש לנו בחירה — אם לא במעשה, אז באופן שבו נפרש אותו. אם לא בשליטה על המציאות, אז באופן שבו נבין את משמעותה.

ויקטור פרנקל, ניצול שואה ופסיכיאטר, כתב: "בין הגירוי לתגובה יש מרחב. במרחב הזה טמונה החירות שלנו לבחור את התגובה. ובתגובה שלנו טמונה הצמיחה שלנו והחופש שלנו."

ד"ר אדית אגר, גם היא ניצולה ופסיכולוגית, הוסיפה: "אנחנו יכולים לבחור להיות קורבנות, או לבחור להיות שורדים."

המרחב הזה—בין הגירוי לתגובה—שם נמצאת החירות. שם נבנה החוסן שלנו. אבל זה לא פשוט. צריך הרבה אומץ  כדי להאמין בחירות כשהכל סביבך צועק  שעבוד. להאמין בריפוי כשאתה עדיין מדמם.

לכן אנחנו צריכים דמויות מופת שלא מתעלמות מהמאבק, אלא צומחות מתוכו. ואין אולי השראה גדולה יותר מזו של יעקב — האב שנתן לנו את שמנו כעם: ישראל.

חייו של יעקב מלאים בטראומות: גירוש מהבית, בגידה של משפחה, רמאות מצד לבן, מות אשתו האהובה, ובנו האהוב שנחשב כמת. יעקב שוקע באבל עמוק, לא יוצא מהבית, לא מתפקד.

אבל הוא לא מפסיק להיאבק. הוא נלחם—עם בני אדם, עם אלוהים, עם הגורל ועם עצמו.

למה לא אברהם? גם הוא שאל שאלות. אבל בסוף הגיע לוודאות. היה מוכן להקריב את בנו. יעקב לעומתו ירש את האמונה—אבל לא הפסיק להיאבק איתה. חי במתח תמידי. והמאבק הזה—הוא הכוח שלו.

וכך הוא הופך לישראל.- זה  שנאבק ולא מרפה. כמו שמסביר הכלי יקר בפירושו לפסוק "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" – השם הזה אינו תגמול על מאבק רגעי עם מלאך, אלא ביטוי לחיים שלמים של מאבק – מול שמיים ומול בני אדם – וליכולת להחזיק באמת וביושרה לאורך הדרך. יעקב הופך לישראל לא כי הוא שואל שאלות, אלא כי הוא נושא את הכאב וממשיך להילחם. הכוח שלו נמצא דווקא באי-הוויתור.

וזה הסיפור היהודי: לא סיפור אגדות עם סוף טוב. אלא סיפור של מאבק, משמעות, ושיקום. ולא רק לשרוד—אלא מה עושים אחרי ששרדנו.

וזה בדיוק מה שליל הסדר מדגים.

כל פרט בסדר פסח נעשה מתוך מחשבה וכוונה. אנחנו מבריקים את כלי הכסף, מסדרים את השולחן, מוציאים את הכלים הכי מהודרים. אנחנו יוצרים אווירה של יופי, סדר והדר. אבל בדיוק במרכז כל ההדר הזה – כמעט באופן צורם – נמצאת המצה, האוכל הכי פשוט וצנוע. היא לא משתלבת עם כל האלגנטיות: יבשה, שטוחה, חסרת טעם. כאילו לא שייכת בכלל.

אבל זה כל העניין.

המהר"ל מפראג כותב שאי אפשר להבין חירות אמיתית בלי לחוות עוני. בלי חסר, אי אפשר להעריך גאולה. המצה לא רק מזכירה את הסבל שלנו—היא מעמיקה את ההבנה מהי חירות באמת, רק אחרי שהרגשנו את היעדר שלה.

המצה לא שם כדי להתאים לעיצוב השולחן. היא שם כדי לעגן את הסיפור.

המצה מזכירה לנו שגם החלקים הכי כואבים בסיפור שלנו – הטראומות, הרגעים שבהם בקושי הצלחנו להחזיק מעמד – שייכים למרכז. לא כדי להאדיר את הסבל, אלא כדי להזכיר שצמיחה לא מתרחשת למרות הכאב, אלא דרכו. שלחם העוני שאנחנו אוכלים בתחילת הלילה יכול להפוך עד סופו ללחם של חירות.

כי חירות לא אומרת שאין כאב.

חירות היא הבחירה לא לוותר.

היא האומץ להפוך את ההישרדות לצמיחה.

זוהי גבורתו הייחודית של העם היהודי:

לקחת את לחם העוני ולהרים אותו למעמד של מלכות.

לעבור מהישרדות לצמיחה.

להמשיך ולספר את הסיפור – גם כשזה כואב.

השנה, בואו נשב לשולחן הסדר עם הכול: האבל, השמחה, הזיכרון, התקווה.

נניח את המצה במרכז – ונזכור שריפוי אינו מוחק את הסבל. הוא מרומם אותו.

כי הכוח העמוק ביותר של עמנו אינו בכך שנגאלנו פעם אחת,

אלא בכך שלעולם לא הפסקנו להאמין שגאולה אפשרית.