זרקור על עמך: עשרות שנים של ניסיון בטראומה עבור מדינה כואבת

בישראל, עמך מזוהה בראש ובראשונה עם דבר אחד: המחויבות העמוקה והמתמשכת שלה לניצולי השואה. זה עדיין הלב של הארגון. אבל היום עמך היא גם משהו נוסף. היא אחד הגופים הבודדים שמביאים כמעט ארבעים שנות ניסיון בטיפול בטראומה למציאות שבה חברה שלמה מתמודדת עם טראומה בהיקף רחב.

עמך הוקמה כדי לתת מענה לניצולי שואה ולדור השני, ובמהלך השנים פיתחה מומחיות עמוקה לא רק בפסיכותרפיה, אלא גם בליווי אנשים לאורך זמן - לאורך החיים עצמם - אחרי טראומה. העבודה שלה מעולם לא הסתכמה בהפחתת סימפטומים. היא כללה טיפול רגשי, קהילה, ביקורי בית, מועדונים וקשרים ארוכי טווח עם אנשים שהכאב שלהם לא נעלם גם אחרי עשרות שנים.

בשיחה עם קולקטיב עיקר, הנהלת עמך הדגישה שהשליחות הזו חיה וקיימת. “אנחנו לא מוותרים,” אמרה המנכ"לית אורלי גל, בהתייחס למחויבות לניצולי השואה גם בגיל המבוגר. המשפט הזה משקף משהו עמוק בזהות של עמך: שילוב של מקצועיות קלינית עם תחושת אחריות ונאמנות יוצאת דופן.

היום המחויבות הזו מתרחבת מעבר לניצולים בלבד. עמך רואה את עצמה כארגון שפועל עבור כלל נפגעי הטראומה בישראל - ילדים, מילואימניקים, משפחות שכולות, בני משפחה מטפלים, החברה הערבית, הגיל השלישי, והמעגלים הרחבים של ההשפעה של מלחמה מתמשכת.

זה לא שינוי כיוון חד. זו התפתחות טבעית מתוך מה שעמך כבר יודעת לעשות.

אורלי גל, שנכנסה לתפקיד לפני כשמונה חודשים, מגיעה מרקע של תפקידי הנהגה בצה"ל, במשרד ראש הממשלה ובנט"ל. לצידה צוות עם ניסיון עמוק בארגון עצמו. נורית טורטן, סמנכ"לית מקצועית, נמצאת בעמך כבר תשע עשרה שנה והיא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. ד"ר דרור גולן, המנהל הקליני הארצי, נמצא בארגון עשרים שנה - מהתמחות ועד הנהלה.

השילוב הזה בין הנהגה חדשה לזיכרון ארגוני עמוק הוא קריטי. עמך לא מנסה לבנות מומחיות מאפס. היא כבר מחזיקה בה.

אחת התובנות המרכזיות שעלו בשיחה היא ההבנה שטראומה היא תהליך שמתפרש על פני חיים שלמים. דרור גולן הסביר שעמך לא עובדת עם “אוכלוסיות שונות” בנפרד. המטפלים מחזיקים הבנה של רצף חיים. כשמטפלים בילד היום, הם גם מבינים - מתוך ניסיון - מה יכול לקרות לילד כזה בעוד עשרות שנים. הם ראו את זה אצל ניצולי שואה שהיו פעם ילדים.

הראייה הזו נותנת לעמך משהו נדיר: לא רק ידע בטראומה, אלא גם הבנה עמוקה של ההשלכות שלה לאורך זמן.

זה גם מסביר את מגוון הפעילות של הארגון היום. עמך ממשיכה ללוות ניצולי שואה ובני משפחותיהם, לצד עבודה רחבה עם אוכלוסיות נוספות שנפגעו מהמלחמה ומהמציאות הביטחונית. מדובר בפריסה ארצית, במענה לגיל השלישי עם אתגרים קוגניטיביים ורגשיים, ובתפקיד הולך וגדל בטיפול בטראומה בכלל האוכלוסייה.

אבל ההשפעה של עמך לא מסתכמת בטיפול ישיר. היא באה לידי ביטוי גם בהכשרה, בחוסן ובהובלה מקצועית של התחום.

עמך הקימה בית ספר לפסיכותרפיה ומרחיבה את תחום ההכשרות. גולן תיאר את הגישה כטיפול ב“אקלים טראומטי” - כלומר, לא רק הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אלא ההשפעות הרחבות של טראומה על משפחות, קהילות, עבודה ומערכות חיים. “כל הלימודים,” הוא אמר, “נלמדים מתוך הפרספקטיבה הזאת.”

אותה תפיסה באה לידי ביטוי גם בעבודת החוסן והחירום. לעמך יש יחידה ייעודית שנותנת הכשרות, ייעוץ והתערבויות לארגונים - לא רק במצבי חירום, אלא גם בשגרה, מתוך הבנה שצריך לבנות מוכנות ולא רק להגיב. זה משקף תפיסה רחבה יותר: טיפול בטראומה הוא משהו מתמשך, מערכתי, ושזור בחיי היומיום - לא רק תגובה לאירוע קיצוני.

בתוך כל זה, עלתה שוב ושוב סוגיה אחת: הגיל השלישי.

מדובר באוכלוסייה שפחות נמצאת במרכז תשומת הלב - של מערכות ושל תורמים - למרות הפגיעות הגבוהה שלה. בעמך יודעים עד כמה טראומה והזדקנות משתלבות זו בזו, ועד כמה קשה לגייס משאבים עבור אוכלוסייה זו.

אולי זו אחת התרומות החשובות ביותר של עמך בעתיד: להזכיר למערכת את מי שהיא נוטה לשכוח. בתוך שדה שמתמקד בילדים, בלוחמים ובמשפחות צעירות, עמך מביאה זיכרון אחר - הבנה של איך טראומה נראית גם אחרי חמישים שנה.

ויותר מזה - היא מזכירה שהחלמה היא לא רק קלינית. היא גם קהילתית, תרבותית ואנושית.

יש משהו מאוד שקט אך עוצמתי בדרך שבה אנשי עמך מדברים על העבודה שלהם. לא דרמטי. לא מתרברב. פשוט מקצועי ומבוסס. תחושה של ארגון שעובד שנים ארוכות - ודווקא עכשיו הידע שלו הופך לרלוונטי מתמיד.

השאיפה של עמך אינה רק להתרחב, אלא להביא את הידע הזה קדימה - להשתמש במה שנלמד מניצולי השואה כדי להתמודד עם הטראומה של ישראל היום, וללוות גם את מי שבנה את המדינה וגם את מי שנושא אותה עכשיו.

בתקופה שבה השיח על בריאות הנפש מתמקד במשבר המיידי, עמך מביאה משהו נוסף: המשכיות. תזכורת לכך שטראומה לא נגמרת כשהכותרות מתחלפות. שתהליך ריפוי דורש זמן, תשתיות ונוכחות אנושית. ושחלק מהידע החשוב ביותר נבנה לא בשנה - ולא במלחמה - אלא בעשרות שנים של ליווי אנשים שלא רק היו צריכים טיפול, אלא מקום שלא עוזב אותם.