צמיחה פוסט-טראומטית היא תרגול.

ב־12 בספטמבר 2025, מספר ימים לפני ראש השנה, קולקטיב עיקר קיים וובינר על צמיחה פוסט-טראומטית (PTG) עם ד"ר אדית שירו — פסיכולוגית קלינית, מחברת הספר The Unexpected Gift of Trauma — ופרופ' אייל פרוכטר — פסיכיאטר, מומחה ל-PTSD, וגם חבר ועמית יקר כראש תחום הרפואה והמדע בקולקטיב עיקר.

זו הייתה שעה של שיחה אמיתית, בלי מסכות ובלי לייפות, עם כלים פרקטיים. מהדקה הראשונה האווירה הייתה אנושית וישירה. מצלמות פתוחות או סגורות — בחירה אישית — אבל נוכחות מלאה. ד"ר מאריי צוקר הצטרף מסן פרנסיסקו והעיר בחיוך: "מוקדם, אבל שווה את זה." זו הרוח שאנחנו אוהבים: פרקטית, אנושית, כנה.

מה זה בכלל “טראומה” ולמה זה חשוב

 אדית פתחה בהרחבת המבט: טראומה היא לא רק האירוע עצמו, אלא גם השדה החברתי שסביבו. “טראומה היא חוויה יחסית,” אמרה. “זה לא רק שיש מלחמה או שמישהו מת, אלא איך הסביבה מגיבה לכאב שלך. וגם הריפוי הוא חברתי, לא אישי בלבד.”

היא ביקשה שנפסיק לבדוק מי “נחשב” טראומטי ומי לא. “טראומה היא סובייקטיבית. מי בכלל מחליט מה כן טראומה ומה לא?” כשילד סובל מהצקה והורה מזלזל ואומר “שטויות של ילדים”, הזלזול הזה הופך לחלק מהפצע. ההפך נכון גם כן: הכרה ואישור יכולים להיות תרופה.

ואז היא שמה שם לדבר שרבים חווים בלי תמיד לקרוא לו בשם: “טראומה מדבקת — לרוחב, במשפחות ובקהילות, וגם לאורך דורות.” היא סיפרה על עצמה, כנכדה לניצולי אושוויץ ולפליטים מסוריה, ואיך דפוסים שעוברים בירושה יכולים להשפיע על תגובות בהווה — למשל אגירת מים בזמן אזעקות גם כשאין מחסור. “זה בא ממקום אחר… מהירושה שלי.” אבל המסר שלה לא היה פסימי: היא ציינה את מחקרי האפיגנטיקה כהוכחה שאפשר לשנות דפוסים.

PTG : ספירלה ולא רשימת צ’ק-ליסט

 משם עברנו לצמיחה פוסט-טראומטית. “כולם מכירים PTSD… ההזמנה שלי היא לראות שיש גם PTG.”

אדית לא מתייחסת לזה כסיסמה. היא מציעה מודל של חמישה שלבים ספירליים: (1) קבלה רדיקלית; (2) ביטחון והגנה; (3) סיפור חדש; (4) אינטגרציה; (5) חכמה וצמיחה. אי אפשר לדלג על כאב וקבלה.

הקהל לא נשאר שקט. מאריי שאל: “יש לכם רעיונות לאסטרטגיות או התערבויות ברמה של חברה או תרבות שיכולות להוביל לצמיחה?”

 אדית ענתה בפשטות: “תפתחו מרחבים פיזיים לשיחה קהילתית.” והציעה להתחיל מ-VAR: ולידציה, הכרה והערכה. לא פאנלים פוליטיים אלא מקומות שבהם אנשים יכולים לדבר בפשטות על מה שהם עוברים. היא סיפרה על קריסת הבניין בסרפסייד במיאמי, שם אנשים התכנסו פעמיים ביום במשך חודש. “הם יצרו זהות חדשה… סיפור חדש.”

קלינית, אייל הציע נוסחה פשוטה: “A זה Awareness — מודעות. B זה Balance — איזון. C זה Connectiveness — חיבור.” להיות מודעים למה שעובר עלינו, לשמור על איזון בלי להיבהל או לשפוט, ולהתחבר לאנשים ולמטרה.

המבט הישראלי — האם כבר רואים צמיחה?

 אדית הזהירה: “צמיחה לא אומרת משקפיים ורודים. זה לא עוקף את הכאב.” הזמנים קריטיים. “בישראל כרגע, תמשיכו להשתמש במנגנוני הגנה כמו הימנעות או ניתוק. עכשיו לא הזמן לקפוץ לקבלה רדיקלית. קודם לשרוד, אחר כך לעבד.”

כשביקשתי מאייל לקשור את זה למציאות הישראלית, הוא אמר בכנות: “אנחנו עדיין בתוך הלחימה… עוד לא קרובים להתחיל לעבד. ובכל זאת, כבר אפשר לראות ניצנים של צמיחה פוסט-טראומטית.” הוא רואה את זה בתגובות החברה — “המדינה רוחשת רעיונות איך להתמודד” — וגם בבחירת הנרטיב: “אנחנו לא מערבבים את הצבא במלחמה הפוליטית. אנחנו נותנים להם את הקרדיט המלא.” ועל המישור האישי סיפר על יובל רפאל, ניצולת נובה, שהחליטה ברגע קשה לא לדחות את החיים והגשימה חלום כשהופיעה באירוויזיון.

צמיחה מערכתית — זה אפשרי?

 שאלנו גם מה מערכות הבריאות, החינוך והממשלה צריכות לעשות אחרת אם מתייחסים ל-PTG ברצינות. אדית ענתה: “קודם כול, לשים את הצמיחה על המפה כאפשרות. לא רק לטפל בסימפטומים אלא גם לטפח צמיחה.” שנית, לא להישאר רק במודל של אחד-על-אחד. סדנאות אישיות חשובות, אבל לא מספיקות. צריך מרחבים קהילתיים שבהם החברה מדברת, מכירה ומעצבת סיפור. זה נכון גם למורים ולמנהלים ששומעים ילדים בני 5 ו-7 מספרים חוויות קשות. “איזה נרטיב אנחנו נותנים להם?”

הזכרתי שגם המדדים צריכים להתאים למטרה. בארה"ב, רשת Cohen Veterans Network הוסיפה מדדים של תפקוד — עבודה, הורות, זוגיות — כי אנשים חוו שיפור בחיים גם כשהציונים הקליניים לא השתנו.

המשפט השנוי במחלוקת של היום

 לקראת הסוף, אדית אמרה את הדבר הכי קשה: “לא תמיד חוסן הוא הדרך הנכונה לצמיחה. לפעמים כשאנחנו חזקים מדי, עם פתרון לכל דבר, אנחנו לא מגיעים למקום שבו מותר להיות קצת שבורים, קצת רועדים — פתוחים לזוויות חדשות.”

מאריי חיבר את זה למאבק יעקב והמלאך: “אני לא עוזב עד שאקבל ברכה.” אדית חייכה: “זה בדיוק הפסוק שאני משתמשת בו לתאר צמיחה פוסט-טראומטית.”

לסיום

 צמיחה פוסט-טראומטית לא מתעלמת מהסבל. היא כוללת קבלה רדיקלית בזמן הנכון, ביטחון וקהילה כנה, סיפורים חדשים שלא כולאים אותנו בזהות אחת, שילוב של הצל והכוח — ולבסוף, הפיכת הכאב למשמעות.

אדית נתנה לנו שפה. אייל תרגם את מערכת העצבים לחיי היומיום: מודעות, איזון, חיבור. בצ’אט אנשים שיתפו שהם מזהים את עצמם איפשהו על הספירלה — שלב ראשון בתחום אחד ושלב חמישי באחר. זה לא כישלון. זה התהליך.

אם זו השיחה שאתם רוצים להיות חלק ממנה — רצינית, פרקטית ומלאת תקווה — הצטרפו אלינו בפעם הבאה. נבנה את הסיפור ביחד. נעשה את הדברים הפשוטים והקשים שמאפשרים צמיחה — קשר אחרי קשר, מערכת אחרי מערכת, כאן ועכשיו.

🎥 ההקלטה זמינה כאן: המפגש התקיים באנגלית. אנו מקווים להוסיף כתוביות בעברית בקרוב.https://replay.peech.ai/v/b9dTWshGGvMN