כשחדשנות פוגשת טראומה: מחשבות מכנס המחקר והחדשנות של לאומית

ביום רביעי השתתפתי בכנס המחקר והחדשנות של לאומית. על פניו, זה היה כנס על בריאות דיגיטלית, בינה מלאכותית, דאטה, אבחון ושיתופי פעולה בין קופת חולים, אקדמיה, חברות פארמה וסטארט-אפים.

אבל מבחינתי, השאלה שליוותה את היום הייתה רחבה יותר: מה נדרש ממערכת הבריאות כדי להבין טראומה לא רק כחוויה נפשית של אדם יחיד, אלא כאתגר בריאותי ברמת האוכלוסייה?

התשובה הופיעה שוב ושוב לאורך היום. היא הופיעה באופן שבו לאומית הציגה את מכון המחקר שלה, לא רק כמקור גישה לדאטה, אלא כשותף שמסייע לעצב מחקרים ומוצרים כך שיעבדו בתוך מציאות קלינית אמיתית. היא הופיעה בדוגמאות לשימוש בבינה מלאכותית כדי להפוך מידע רפואי מבולגן ולא אחיד לדאטה שאפשר ללמוד

ממנו. והיא הופיעה, באופן חד במיוחד, בדיונים על סטרס, טראומה, בריאות הנפש ובריאות ארוכת טווח.

פרופ׳ אלון חן פתח חלון חשוב להבנת המורכבות של התחום. הוא הזכיר עד כמה בריאות הנפש עדיין נמצאת מאחור ביחס לתחומים אחרים ברפואה. לא מפני שהתחום פחות חשוב, אלא מפני שהביולוגיה מורכבת מאוד.

הפרעות נפשיות אינן נובעות מגן אחד, ממוטציה אחת, מאירוע אחד או ממסלול ביולוגי אחד. הן נוצרות מתוך אינטראקציה בין נטייה גנטית, סביבה, סטרס, אורח חיים וזמן.

פרופ׳ חן קרא לזה “Gene-Environment-Time Interaction”.

הביטוי הזה נשאר איתי.

כי בישראל של היום, אנחנו חיים בתוך האינטראקציה הזאת. אנחנו לא מתמודדים רק עם ההשפעות של אירוע טראומטי אחד. אנחנו מנסים להבין מה קורה כאשר חשיפה לסטרס ולטראומה נעשית חוזרת, מתמשכת, ולא שוויונית בין משפחות, קהילות ואזורים שונים.

פרופ׳ חן היה ישיר לגבי מגבלות הקטגוריות הקיימות: “אנחנו היום oversimplifying את ההגדרה של המחלה”. לפישוט הזה יש מחיר. כשאנחנו לא מגדירים מצבים בצורה מדויקת מספיק, קשה גם לטפל בהם בצורה מדויקת.

הוא נתן את הדוגמה של דיכאון. אדם מתחיל טיפול תרופתי, ומחכה ארבעה עד שמונה שבועות כדי להבין אם הוא עובד. אם לא, מנסים תרופה אחרת, לעיתים עם מנגנון דומה, ושוב מחכים. התהליך הזה יכול לחזור כמה פעמים בשנה. ובסוף, לדבריו, “בסוף השנה עדיין שלושים או שלושים וחמישה אחוז מהחולים לא מגיבים”.

המסקנה שלו הייתה פשוטה: “אנחנו לא יכולים לטפל פה כולם אותו דבר”.

זאת בדיוק אחת השאלות המרכזיות בטראומה היום. לא כל אדם שנחשף לטראומה זקוק לאותה התערבות. לא כל קהילה נושאת את אותו סיכון. לא כל ילד, הורה, חייל, שורד או מטפל יגיב באותה צורה. ולא כל אדם שסובל יבטא את הסבל שלו דרך אותה אבחנה.

לכן דאטה חשוב. לא דאטה לשם דאטה, ולא עוד דשבורד שנשאר על המדף. אנחנו צריכים דאטה שעוזר לראות דפוסים מוקדם יותר, להבין סיכון בצורה מדויקת יותר, ולהתאים לאנשים את סוג המענה הנכון בזמן הנכון.

הנושא הזה חזר גם בהרצאה של ד״ר מאיה לבנון ממכון ויצמן, שהציגה מחקר על ההשפעות הבריאותיות של חשיפה ביטחונית מתמשכת בדרום ישראל. היא תיארה כיצד הגוף מגיב לסטרס באמצעות מערכות פיזיולוגיות שאמורות לעזור לנו להתמודד ולחזור לאיזון. אבל כאשר הסטרס חוזר או נמשך לאורך זמן, הגוף לא תמיד מצליח לחזור לאותו איזון.

“אם הלחץ חוזר או הוא על טווח ארוך,” היא הסבירה, “אז בעצם הגוף לא יכול לחזור לאיזון הזה.”

המחקר שלה השתמש בנתוני בריאות כדי לבחון שנים של חשיפה בדרום הארץ, תוך השוואה בין אוכלוסיות שנחשפו לרמות שונות של איום. מה שהיה חשוב במיוחד הוא שהמחקר לא התייחס לסטרס כקטגוריה אחידה. הוא בחן עוצמה, קרבה לאיום, משך חשיפה, גיל ומין.

הרמה הזאת של דיוק חשובה מאוד. הממצאים הראו שקבוצות שונות פגיעות בדרכים שונות. נשים בגילאי 46 עד 64 הראו שיעורים גבוהים של תחלואה פסיכיאטרית באזורים מסוימים. גברים באזורים של חשיפה גבוהה הראו דפוסים מדאיגים של תמותה. אצל ילדים הופיעו דפוסים תלויי-חשיפה במדדים הקשורים למערכת החיסון ובאבחנות של הפרעת קשב.

העניין כאן אינו לצמצם את כל זה למסקנה אחת פשוטה. להפך. טראומה לא משפיעה על כולם באותה צורה, והיא לא נשארת רק בנפש. היא יכולה להופיע במערכת החיסון, במטבוליזם, במדדי כבד, בתמותה, בהתפתחות של ילדים, ובדפוסים שרואים רק כשמסתכלים על אוכלוסיות לאורך זמן.

לכן ניטור טראומה ברמת האוכלוסייה הוא כל כך חשוב.

ברגע נוסף שהיה משמעותי במיוחד, פרופ׳ חן דיבר על חוסן. הוא אמר שהמחקר הביו-רפואי התמקד היסטורית בשאלה למה אנשים נהיים חולים. “אנחנו שאלנו למה X מפתח מחלה,” הוא אמר. “למה יש לו PTSD? למה יש לו מחלה כזאת או אחרת? אנחנו פחות שאלנו למה הוא לא מפתח מחלה.”

זאת תזוזה מחשבתית קריטית. בעבודה על טראומה, קל להתמקד בפתולוגיה, כי הסבל דחוף ונראה לעין. אבל כאשר אנשים נחשפים לאותו אירוע טראומטי ורק חלקם מפתחים PTSD, השאלה היא לא רק מה השתבש אצל מי שחלה. השאלה היא גם מה הגן על מי שלא חלה.

פרופ׳ חן הזכיר שבמוח יש לא רק מערכות שמגבירות פגיעות, אלא גם מערכות שהתפקיד שלהן הוא התמודדות. אם נבין אותן טוב יותר, ייתכן שנוכל לפתח דרכים חדשות לתמוך בחוסן.

אבל בזמן שמחכים לביומרקרים טובים יותר, לטיפולים מדויקים יותר ולפסיכיאטריה מותאמת יותר, אנשים צריכים עזרה עכשיו. פרופ׳ חן הדגיש שגם התערבויות קיימות, כמו טיפול קוגניטיבי או התנהגותי, חשובות ויכולות להיות יעילות כשהן ניתנות נכון. אבל הוא גם הזכיר את בעיית הנגישות: רשימות ההמתנה ארוכות, והמערכת לא יכולה להישען רק על טיפול פרטני מסורתי.

ואז הוא עבר לדברים הפשוטים יותר, שלפעמים מזלזלים בהם דווקא כי הם פשוטים: תנועה, קשר חברתי, העשרה, פעילות שיש לה משמעות.

“אתם לא צריכים להיות Iron Woman or Man,” הוא אמר. “קחו את המדרגות.”

הוא דיבר על פעילות גופנית ועל המוח. הוא דיבר על אינטראקציה חברתית. “בני אדם הם יצורים סופר חברתיים,” הוא אמר, והזכיר כמה ברור זה היה בתקופת הקורונה. ואז הוא הוסיף מסר מעשי: כל מה שעוזר לכם להוריד סטרס הוא משמעותי. אצלו זה יכול להיות חתירה בקיאק בים או עבודה בגינה. אצל מישהו אחר זה יכול להיות ספר, הליכה, תפילה, התנדבות או זמן עם המשפחה.

זה חשוב, כי ריפוי מטראומה לא יכול להתרחש רק בקליניקות. קליניקות הן חיוניות, אבל הן לא מספיקות. ריפוי קורה גם במשפחות, בקהילות, בבתי ספר, במקומות עבודה, ביחידות צבאיות, בקבוצות שייכות, ובשגרות יומיומיות שמחזירות לאדם תחושת ביטחון, מסוגלות וקשר.

אחד הדברים המעודדים בכנס היה לראות איך לאומית בונה תשתית לחדשנות מעשית. הדוגמאות לא היו תיאורטיות. אחד הדוברים תיאר אתגר של נתוני תפקודי ריאות שמגיעים מספקים שונים, בפורמטים שונים: טבלאות, טקסט חופשי, מבנים לא אחידים ומונחים לא עקביים. במקום לקבל את הבלגן הזה כגזירת גורל, הצוות השתמש בכלי AI כדי לשלוף ולתקנן את המידע לטבלה מסודרת שיכולה לשמש למחקר.

זה אולי נשמע טכני, אבל זה בדיוק סוג העבודה שמערכות בריאות צריכות לעשות. לפני שאפשר ללמוד מדאטה, צריך לא פעם לחלץ אותו מתוך הכאוס של החיים האמיתיים.

הקשר לבריאות הנפש אולי נראה עקיף, אבל הוא חשוב. עתיד הטיפול צריך להיות מבוזר יותר, נגיש יותר ומגיב יותר. זה נכון באבחון, וזה נכון גם בטראומה ובבריאות הנפש.

אם אנחנו רוצים להתמודד עם משבר הטראומה בישראל, אנחנו צריכים את אותה תפיסת חדשנות: לא רק עוד שירותים, אלא זיהוי טוב יותר, טריאז׳ טוב יותר, ניווט טוב יותר, מדידה טובה יותר, וחיבור טוב יותר של המענה לתוך החיים עצמם.

הכנס של לאומית הזכיר לי שחדשנות היא לא רק טכנולוגיה. היא היכולת לראות את המציאות בצורה מדויקת יותר, ולהגיב אליה בצורה חכמה יותר.

עבור ישראל, ברגע הזה, זו לא פריבילגיה. זה חלק מתהליך הריפוי.