זרקור: יעדים לצפון - הזדמנויות, חוסן ועתידו של צפון ישראל

עמותת יעדים לצפון פועלת כבר למעלה משני עשורים בפריפריה הצפונית של ישראל, מתוך מיקוד עקבי בהרחבת הזדמנויות עבור תושבות ותושבים החיים הרחק ממרכזי הכוח הפוליטיים, הכלכליים והמוסדיים של המדינה. העמותה פועלת במרחב גאוגרפי רחב ומגוון, ועובדת עם ילדים, בני נוער, צעירים, משפחות וקהילות המתמודדות עם חסמים מערכתיים מתמשכים.

בשיחה עם מיכאל שחר, מנכ״ל העמותה, שבעבר כיהן כראש מינהל החינוך בעיריית חיפה, התבהר כי אף שהחזון של יעדים לצפון נותר יציב לאורך השנים — סדרי העדיפויות שלה התחדדו באופן משמעותי בעקבות המלחמה.

אזור שמפוצל מטבעו

מיכאל מתאר את “הצפון” לא כרעיון סמלי, אלא כמציאות תפעולית יומיומית. בפועל, מדובר במרחב שמתחיל בחיפה — בדגש על שכונות עם תשתיות חברתיות-כלכליות חלשות יותר — וממשיך צפונה דרך עכו, צפת, כרמיאל, הגליל המזרחי והמערבי, ועד רמת הגולן. בסך הכול, הוא מדבר על כ-120 רשויות מקומיות.

ההיקף הזה משמעותי, משום שהצפון אינו פועל כמערכת אחת. היכולות של הרשויות המקומיות משתנות מאוד, השירותים אינם מחולקים באופן שוויוני, והתיאום בין מערכות החינוך, הרווחה, הבריאות והחברה האזרחית הוא לעיתים מוגבל. מיכאל השווה זאת לדרום, וציין כי בעוד הדרום התמודד עם משבר מרוכז וברור יותר, הצפון מאופיין בפיזור, מורכבות דמוגרפית ופגיעויות חופפות. 

בתוך כך, החברה הערבית בצפון מתמודדת עם אתגר כפול: מצד אחד השלכות המלחמה כתושבי האזור, ומצד שני הזנחה מתמשכת והיעדר טיפול מערכתי באלימות ובפשיעה.

מה עושה יעדים לצפון

יעדים לצפון פועלת במגוון רחב של תחומים: הגיל הרך והורות, בני נוער וצעירים, אנשים עם עיוורון ולקות ראייה, משפחות החיות בעוני ובהדרה חברתית, וילדים ובני נוער שנפגעו מאלימות מינית. בכל אחד מהתחומים הללו מפתחת ומפעילה העמותה מענים שמטרתם לצמצם פערים מבניים ולאפשר מוביליות חברתית.

מיכאל מציב במרכז את כל העשייה הזו סביב רעיון מארגן אחד: שוויון הזדמנויות. הצפון, לדבריו, הוא “אזור מדהים עם פוטנציאל אדיר”, אך כזה שמוגבל על ידי חסמים חברתיים, תרבותיים, כלכליים ותחבורתיים. תפקידה של יעדים לצפון, כפי שהוא רואה אותו, הוא להרחיב את מרחב הבחירה האמיתי של התושבים, כך שיוכלו לממש את הפוטנציאל הזה.

מה השתנה בעקבות המלחמה

בעקבות המלחמה, המיקוד של יעדים לצפון הוסט באופן מובהק יותר לעולמות החוסן הרגשי — ובפרט בקרב בני נוער. מיכאל קישר את השינוי הזה לא רק למלחמה עצמה, אלא להשפעה המצטברת של חמש השנים האחרונות, כשהוא מחבר בין תקופת הקורונה והמלחמה כשני משברים שלובים, שיצרו לחץ מתמשך על משפחות, מערכות ומסלולי התפתחות.

הוא תיאר דאגה הולכת וגוברת לכך שחלק גדול מהפגיעה הרגשית בצפון נותר בלתי נראה ובלתי מטופל. פינויים, חזרות חלקיות הביתה, שיבושים במערכת החינוך וחוסר ודאות מתמשך הותירו צעירים רבים נושאי טראומה — ללא נתיבי סיוע ברורים.

מיקוד חד בגילאי 10–17

מבין כלל קבוצות הגיל, מיכאל זיהה את בני הנוער כקבוצת העדיפות הדחופה ביותר. הוא דיבר על הצורך למפות לעומק מה קורה בפועל בקבוצת גיל זו: המצב הרגשי העכשווי, התנהגויות סיכון, היכולת ההורית, והמידה שבה בתי הספר והמערכות המקומיות ערוכים לתת מענה.

“זה הפער שעומד להתפוצץ בשנים הקרובות” הוא אמר. “וזה בוער — כי הנזק הוא כאן ועכשיו.”

דוגמה אחת שהביא הייתה מודל של ריטריטים לעיבוד טראומה, שהותאם במיוחד לבני נוער. בשיחות ההכנה חזר מסר חד וברור מצד המשתתפים: “ילדים בני 16–17 אומרים לנו: אף אחד לא רואה אותנו. זה הסיפור.” בעיניו של מיכאל, זהו הסיכון המרכזי — לא רק עצם הטראומה, אלא היעדר ההכרה וההתערבות בזמן.

הגיל הרך: דאגה שקטה אך חמורה

לצד בני הנוער, מיכאל העלה דאגה גם ביחס לילדים מגיל לידה ועד שלוש, במיוחד במסגרות ביתיות שאינן מפוקחות. בתוך מציאות של מתח מתמשך, אזעקות וחוסר יציבות, הוא תיאר סביבות טיפול שבהן הקשב מפוצל והזמינות הרגשית מוגבלת.

הוא הדגיש כי ההשלכות ההתפתחותיות של תקופה זו עשויות להתגלות רק בעתיד, אך הסיכונים מוכרים היטב. מנקודת מבטו, השפעת המלחמה כבר מעצבת את שלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר, בעיקר בקהילות עם פחות מערכות תמיכה פורמליות.

תיאום במקום כפילויות

נושא שחזר שוב ושוב בשיחה היה הפיצול — בין ארגונים, בין מערכות, ובין דרגי ממשל. מיכאל תיאר תחרות וכפילויות כבעיות ממשיות בצפון, במיוחד כאשר המשאבים מצומצמים והצרכים רק הולכים ומתרחבים.

הפתרון שהוא מציע אינו ריכוז כל הפעילות תחת גוף אחד, אלא בניית קואליציות ממוקדות, שבהן כל ארגון מביא את המומחיות הייחודית שלו. במקום ריבוי שחקנים שעושים דברים דומים במקביל, הוא מדבר על מסגרות משותפות סביב אוכלוסיות ובעיות שמוגדרות באופן ברור.

הוא תיאר שיתופי פעולה ראשוניים עם גופים כמו המועצה לשלום הילד והמרכז הישראלי להתמכרויות, תוך בחירה מודעת לשמור על קבוצה קטנה וממוקדת. “ככל שמתרחבים יותר, זה הולך לאיבוד,” אמר, והסביר מדוע מיקוד הוא תנאי הכרחי.

מתכניות למדיניות

הרקע של מיכאל בהובלת מערכות חינוך ניכר מאוד בתפיסתו לגבי מה נדרש כדי לייצר מענה בר-קיימא. הוא היה חד-משמעי בכך שחוסן אינו יכול להישען רק על תכניות וולונטריות או מחזורי מימון קצרים.

“אני חושב שכל בית ספר צריך עובדת סוציאלית,” אמר, וטען שמשרדי הממשלה חייבים לקבל החלטות מחייבות, במקום להשאיר את בתי הספר להתמודד עם היצע מקוטע של תכניות. בעיניו, נדרש מהלך מתואם בין משרד החינוך למשרד הרווחה, עם סטנדרטים ברורים והתחייבות רב-שנתית.

בלי זה, הוא הזהיר, המערכת גולשת לניהול תקציבי טכני, במקום לעסוק בצרכים האמיתיים של ילדים ובני נוער.

מה יעדים לצפון מנסה לבנות כעת

יעדים לצפון פעלה לאורך שנים כגוף מבצע, המפעיל שירותים בהיקף רחב ברחבי הצפון. מה שמיכאל מבקש לקדם כעת הוא תפקיד משלים: סיוע בכינוס קואליציות ממוקדות, חידוד תחושת הדחיפות סביב קבוצות גיל מסוימות, ותרגום המציאות מהשטח לדרישות מדיניות ברורות יותר.

מימון רב בתחילת המלחמה, כך ציין, הופנה — בצדק — לתשתיות ולצרכים מוניציפליים מיידיים. אך חלק גדול מהנפגעים רגשית לא קיבל מענה משמעותי. החשש שלו הוא שללא תיאום ותעדוף, הצפון יעמוד בפני משבר מאוחר אך עמוק יותר, בעיקר בקרב צעירים שצרכיהם היו גלויים — אך לא טופלו בזמן.

מנקודת מבטו של מיכאל, האתגר אינו מחסור בעשייה, אלא מחסור ביישור קו. העבודה שלפנינו, כפי שהוא רואה אותה, היא להפוך את הבלתי נראה לנראה: בני נוער שמרגישים שאיש אינו רואה אותם, ילדים קטנים שהתפתחותם מושפעת בשקט ממציאות של לחץ מתמשך, ומערכות שלא יתקנו את עצמן ללא בחירות ברורות ואחריות משותפת.