top of page

תשעה באב: לשאת את האבל, לבחור בריפוי

  • תמונת הסופר/ת: Gila Tolub
    Gila Tolub
  • 2 באוג׳
  • זמן קריאה 2 דקות

 הספירה, ולחורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עם השנים נוספו לאותו תאריך עוד אירועים קשים: גירושים, פוגרומים, מעשי טבח ורדיפות. האמת היא שזה לא רק תאריך היסטורי, אלא יום שבנוי בשביל האבל.


La distruzione del tempio di Gerusalemme - Francesco Hayez - Accademia Venice
La distruzione del tempio di Gerusalemme -Francesco Hayez - gallerie Accademia Venice

וזה בעיניי חכם מאוד. יום שבו האבל לא רק מותר אלא אפילו נדרש. בעולם שמצפה שנמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, המסורת היהודית אומרת: תשבו, תבכו, תרגישו את הכאב. יש בזה הרבה חוכמה. אותו עיקרון מופיע גם באבל אישי: לשבת שבעה, לאפשר לעצמך להתפרק, ואז אחרי שבעה ימים לקום ולעשות סיבוב קטן מחוץ לבית כסימן שהחיים ממשיכים. זה תהליך שמחזיר לנו שליטה ונותן כוח. הוא אומר לנו שהכאב הוא לא חולשה, אלא חלק מהחיים.



במגילת איכה נקרא פסוק שכמעט נשמע כאילו נכתב על המציאות שלנו:

אֱכָל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֨רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י (איכה ב, יא)

כמעט שנתיים של מלחמה, משפחות עקורות, חטופים שעדיין לא שבו ואובדן בלתי נתפס, זה מרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך איכה.


וזה לא רק הכאב של היום. תשעה באב גם אוסף אליו את כל הטראומות הקודמות שלנו. מאות שנים של אסונות נאגרים לאותו יום, והופכים אותו לכלי שמעביר לא רק את הזיכרון אלא גם את תחושת השבר מדור לדור. זהו טקס של טראומה בין-דורית שמחבר אותנו כעם – לא רק באמונה אלא גם בזיכרון משותף.


חשבתי על זה כשסיימתי לקרוא את הגלויה של אן ברסט, סופרת צרפתייה. היא כותבת על איך טראומת השואה של סבתה משפיעה עליה עד היום: “אני נושאת בתאי גופי את זיכרון הסכנה, עד כדי כך שלפעמים אני חושבת שאני עצמי חוויתי את זה או שאחווה זאת שוב יום אחד.” הרבה מאיתנו מרגישים בדיוק ככה, שאנחנו נושאים בתוכנו פחד עתיק שלא אנחנו חווינו ישירות, אבל הוא עדיין חי בתוכנו.


ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי אמר שחורבן בית המקדש השני הפך ל"אסון הראשוני", דרך הפרשנות לכל האסונות שבאו אחריו. הוא אפילו ביקר את הדפוס הזה, וטען שהוא מונע מאיתנו לראות כל אירוע בזכות עצמו. אבל זה גם מסביר למה תשעה באב כל כך חזק. כי אנחנו ממילא מפרשים את ההווה שלנו דרך הזיכרונות האלה. זה יכול להרגיש כבד, אבל גם מזכיר שעמדנו מול חורבן בעבר ובנינו מחדש.


זה הופיע בצורה מאוד ברורה בסרטון הקצר “שוב לעולם לא... שוב” של היהודים באים, שיצא אחרי השבעה באוקטובר. הסרטון מתחיל בתשעה באב, ממשיך דרך פוגרומים וטבחונים בהיסטוריה שלנו, ומסתיים באוקטובר 7. קשה לצפות בזה, אבל זה נגמר באמירה פשוטה: אנחנו תמיד קמים ובונים מחדש.


לכן השנה תשעה באב מרגיש כל כך רלוונטי. הוא נותן מקום לאבל שלנו (האישי וגם הבין-דורי) אבל גם מזכיר לנו לקום ולעשות את אותו סיבוב מסביב לבלוק, כמו אחרי השבעה. זה מסר לילדים ולנכדים שלנו: אנחנו לא מפחדים מהכאב שלנו, אבל גם לא נותנים לו להגדיר אותנו. אנחנו בוחרים בריפוי כדי שהדור הבא לא יישא על הגב את אותם פצעים שאנחנו ירשנו.


תשעה באב השנה הוא לא רק זיכרון של העבר, הוא הזמנה לשבור מעגלים של טראומה, כדי שהדורות הבאים יירשו מאיתנו חוסן, ולא פחד.

תגובות


bottom of page