מילים שמרפאות: מדוע מסרים הם כלי אסטרטגי להתאוששות של ישראל

מאז השבעה באוקטובר, החברה הישראלית חיה תחת איום נפשי מתמשך – גלים של טראומה, מתח, חוסר ודאות ועצב עמוק. בעשורים שבהם אני עוסק בטיפול בטראומה – עם לוחמים, עם משפחות, עם אזרחים – למדתי דבר פשוט אך עמוק: למילים יש כוח.

האופן שבו אנו מדברים לציבור בזמן משבר קולקטיבי יכול להקל ולהחלים – או להחמיר ולהכביד. לכן הצטרפתי למאמץ לקדם מסרים פסיכו־חינוכיים כמרכיב הכרחי בתגובה הלאומית למצב. לא כתחליף לטיפול – אלא ככלי חיוני של בריאות הציבור.

מה זה בעצם "מסר פסיכו־חינוכי"?

מדובר בהעברת מידע פשוט, ברור, אמין ומבוסס מדע – שמסייע לאדם להבין מה הוא חווה. המסרים האלו מנרמלים רגשות קשים, מפחיתים סטיגמה, ומחזקים את היכולת לפנות לעזרה מוקדם – לפני שהקושי מחמיר או הופך לכרוני.

רוב האנשים שחווים טראומה לא יפתחו בהמשך פוסט-טראומה או בעיה נפשית אחרת. אבל כשאין את המידע הנכון, רבים מרגישים שמשהו לא בסדר אצלם, או שהם היחידים שחווים את זה. התחושה הזו של בלבול ובדידות עלולה להיות מסוכנת—אבל ניתנת למניעה.

למה תקשורת נכונה חשובה דווקא עכשיו?

היום מיליוני ישראלים מרגישים מוצפים, עייפים, כועסים או מנותקים. אלו תגובות טבעיות למצב לא טבעי. אבל כשאין מסר שמרגיע, שמסביר, שנותן תוקף – התחושות האלה מתפרשות לעיתים כמחלה. אנשים מאבדים אמון, מתביישים, מתרחקים מהעזרה שנמצאת ממש לידם.

אבל אנחנו כבר יודעים מה כוחו של מסר ציבורי ברור. תחשבו על פיקוד העורף. כשטילים נופלים – הם לא שולחים טור דעה בעיתון. הם שולחים מסר אחד, פשוט: איפה להיות, כמה זמן, ואיך לשמור על החיים. ההנחיות הברורות מצילות חיים, מפחיתות פאניקה ובונות אמון.

גם כשמדובר בבריאות הנפש, אנחנו חייבים בהירות. לא רק להבין מה קורה, אלא לדעת למה לצפות, מה נורמלי, מתי יש סיבה לדאגה ואיך נכון להגיב. כמו שהגוף מחפש כיוון כשיש איום – כך גם המוח. אם נשאיר את השטח ריק, הפחד והמידע המוטעה יתפסו את המקום.

מסרים פסיכו-חינוכיים הם דרך יעילה, פשוטה וזולה לתת מענה לצורך הלאומי שאנחנו מתמודדים איתו. זה לא מחייב גיוס של אלפי מטפלים או פתיחה של עוד מרפאות – רק לדעת איך לדבר, מתי, בערוצים הנכונים. 

מה באמת חשוב לומר?

הנה כמה דוגמאות למסרים שהתבררו כיעילים בשטח—בין אם מול חיילים, אזרחים, הורים או מובילי קהילות.

• "לא כל מי שנחשף לטראומה יפתח פוסט טראומה. הרוב הגדול ימשיך לתפקד ולחיות חיים מלאים, גם אם נשארים זכרונות כואבים."

• "טראומה עלולה לגרום לקשיים נפשיים או גופניים—כמו פוסט-טראומה, דיכאון, חרדה או התמכרות. אבל כל אלה ניתנים לטיפול."

• "הטיפול המרכזי בטראומה אינו תרופתי, ובוודאי שלא קנאביס. טיפול שיחתי, בדגש על טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, הוא הכלי המרכזי."

• "שמירה על שגרה, עבודה, חיי קהילה וחברים – אפילו כשקשה – הם המפתח לריפוי."

• "מצוקה מתמשכת לא אומרת שאתה חולה—זה סימן שאתה מתמודד. אבל כדי להתמודד טוב, צריך גם למלא מצברים: עם חברים, תפילה, פעילות גופנית, משחק או משמעות."

• "כשאתה מרגיש שאתה לא יכול יותר – זה הזמן להיעזר. חבר, איש מקצוע, מקום של שליחות."

• "צמיחה פוסט־טראומטית היא אמיתית. מדינת ישראל עצמה נולדה מטראומה. הצמיחה מתחילה בתקווה – ובבחירה לראות גם את הדרך קדימה, לא רק את הקושי."

זה לא עוד אוסף סיסמאות. אלה עובדות מבוססות מדע, שיכולות לשמש את הציבור שלנו כעוגנים לחוסן נפשי.

ומה קורה כשאין מסרים?

ראיתי את זה קורה שוב ושוב: כששותקים—מגיע הבלבול. מהבלבול נולד פחד, ומהפחד מתפתחת בעיה אמיתית.

• חיילים שמרפאים את עצמם דרך קנאביס במקום לפנות לטיפול מקצועי.

• הורים טועים לחשוב שהסתגרות רגשית של ילדים היא "התנהגות רעה".

• ניצולים שחושבים שהתגובה שלהם היא הוכחה לחולשה – כשבפועל התגובה שלהם נורמלית לחלוטין.

אם רק היה לנו את המידע הנכון, אפשר היה למנוע כל כך הרבה מהכאב הזה—או לפחות להפחית אותו משמעותית.

התפקיד הייחודי של המנהיגות המקומית ומקבלי החלטות

אני רוצה להדגיש נקודה שרבים מפספסים: לרשויות המקומיות ולמנהיגים שפועלים בשטח יש תפקיד מיוחד. למה? כי אתם — ראשי ערים, מורים, רבנים, ונציגי ציבור — קרובים לאנשים, מוכרים ואהובים. במקרים רבים, יש לכם אמון שהממסד הלאומי לא תמיד זוכה לו. אתם אלה שנמצאים בקהילה, מדברים באירועים, מופיעים בתקשורת המקומית, שולחים הודעות בוואטסאפ ובבתי הספר.

כשהמנהיגים המקומיים מדברים נכון, הם מחזקים את תחושת הביטחון, מראים כיוון, ועוזרים לאנשים לבקש עזרה בלי בושה. אתם לא רק מנהלים של תהליכים – אתם שליחים של ריפוי.

למקבלי ההחלטות: אני באמת מאמין שזו אחת ההשקעות הכי חכמות שאפשר לעשות עכשיו. לא צריך לבחור בין טיפול לבין תקשורת – השילוב ביניהם הוא מה שעובד.

תקשורת נכונה מעודדת אנשים לפנות לעזרה, להתחבר לטיפול, ולהרגיש פחות לבד. היא גם מקלה על הלחץ על מערכת הבריאות הנפשית, כי היא נותנת לאנשים כלים לעמוד על הרגליים – לבד, או בעזרת הסביבה הקרובה.

אפשר לבנות ולהפעיל קמפיינים במהירות. אפשר להרחיב אותם בקלות. ואפשר להתאים אותם לקהלים שונים – דתיים, חילונים, יהודים, ערבים, ילדים, חיילים, בני משפחה ומטפלים.

יש לנו כבר את הידע המדעי. מה שחסר עכשיו זה לעבור לשלב הביצוע.

מה אתם יכולים לעשות?

• לשלב מסרים פסיכו-חינוכיים בתוך התקשורת העירונית והקהילתית.

• לשתף פעולה עם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש כדי לנסח תכנים מדויקים, אנושיים ורגישים.

• לתת לצוותים המקומיים כלים ושפה ברורה שיוכלו להשתמש בהם לאורך זמן.

• לתמוך ביצירת קמפיינים רב-לשוניים – בעברית, ערבית, רוסית, אמהרית ואנגלית.

• לאפשר הכשרות לאנשים שמוכרים ומוערכים בקהילה, כדי שידעו איך לדבר על בריאות הנפש בגובה העיניים.

• להשקיע במדידה של השפעה – לא רק כמה אנשים נחשפו למסר, אלא כמה הוא באמת עוזר בתהליך ההתאוששות.

מילים אחרונות לסיום

אנחנו לא רק במלחמה של טילים וכותרות — אנחנו בתוך מאבק על הנפש שלנו, של כולנו. ובמאבק הזה, לפעמים הכלים הכי חזקים הם גם הכי פשוטים: אמת, בהירות, הרגעה, וחיבור אנושי.

את חיי הקדשתי לבריאות הנפש — בשטח, בבתי חולים, והיום גם בלב הקהילה. ראיתי מה קורה כשמגיעים מאוחר מדי. וראיתי מה קורה כשמישהו אומר את המילים הנכונות בזמן הנכון. אני כאן, זמין לכל מי שרוצה עזרה או שותפות בדרך הזו.

זה רגע שלא כדאי לפספס. בואו נשתמש בקול שלנו — באחריות, באומץ, וביחד.