זרקור על CMBM Israel: לעזור למי שעוזרים לאחרים לבנות חוסן מתמשך

כשד״ר רונדה אדסקי, המנהלת הקלינית של CMBM-Israel, מתארת את העבודה של CMBM Israel, היא מתחילה מרעיון פשוט שהפך בישראל לדחוף במיוחד: מי שעוזרים לאחרים צריכים כלים כדי לשמור גם על עצמם, והכלים האלה צריכים להמשיך הלאה אל הקהילות שבהן הם פועלים. המודל אינו בנוי סביב הקלה חד-פעמית או התערבות טיפולית אחת. הוא בנוי סביב בניית יכולת. כפי שאדסקי תיארה זאת, המיקוד המרכזי הוא הכשרת מכשירים ועזרה למי שעוזרים לאחרים: להכשיר פסיכולוגים חינוכיים, עובדים סוציאליים, מטפלים, אנשי צוות בבתי חולים, אנשי חינוך ואנשי קהילה, כך שיוכלו ללמוד את המודל ולהשתמש בו עם האנשים שהם עצמם מלווים.

מרכז הכשרה במיומנויות גוף-נפש - CMBM Israel - הוא חלק מעמותת CMBM ארה״ב.

הארגון פועל בישראל באמצעות מודל CMBM, מודל קבוצתי במיומנויות גוף-נפש שמעניק כלים לריפוי עצמי בקבוצות קטנות. לפי הארגון, המודל מבוסס מחקרית כמפחית חרדה ותסמיני PTSD. בהקשר הישראלי, ההתאמה הזו חשובה במיוחד. האנשים שאיתם CMBM Israel עובד אינם פועלים בתוך “סביבת טראומה” תאורטית. הם עובדים בבתי ספר, בתי חולים, רשויות מקומיות, מערכות רווחה וקהילות שספגו מאז 7 באוקטובר שכבות של לחץ, עקירה, אבל ופחד.

בלב המודל עומדת ההבנה שריפוי יכול וצריך להיות קהילתי. CMBM Israel מכשיר אנשי מקצוע ואנשי סיוע במיומנויות גוף-נפש, הכוללות כלים לוויסות עצמי, מודעות רגשית וחוסן. העבודה נעשית בקבוצות, אבל המטרה אינה נעצרת בקבוצה עצמה. פסיכולוגית חינוכית יכולה לקחת את הכלים לבית הספר. עובדת סוציאלית בבית חולים יכולה להשתמש בהם עם צוותים או עם מטופלים. איש מקצוע שמלווה מפונים, משפחות שכולות או קהילות שנחשפו לטראומה יכול קודם כול לחוות את הכלים בעצמו, ואז ללמוד כיצד להביא אותם אל תוך המסגרת שבה הוא עובד.

בפועל, אדסקי תיארה כמה שכבות של פעילות. שכבה אחת היא תוכנית ההכשרה המקצועית ש-CMBM Israel מעביר לעובדים סוציאליים, מטפלים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע נוספים. היא תיארה הכשרות נוכחיות או אחרונות בבאר שבע עם עובדים סוציאליים מסורוקה ומהקהילה בבאר שבע, עבודה מתוכננת עם פסיכולוגים בסורוקה, והכשרה לפסיכולוגים חינוכיים בצפון. היא גם תיארה עבודה עם עובדים סוציאליים של משרד הרווחה שמלווים ילדים שהתייתמו בעקבות 7 באוקטובר. אלו אינן תוכניות של שירות ישיר במובן הצר. הן נועדו לחזק את האנשים שכבר נמצאים בתוך מערכות הטיפול והסיוע.

שכבה נוספת היא עבודה ישירה עם אוכלוסיות וקהילות שנפגעו באופן עמוק מהמלחמה. אדסקי תיארה תוכניות של שלושה ימים במשכנות שאננים בירושלים עבור אנשים מקיבוצים כמו בארי וכפר עזה, שורדי נובה, הורים שכולים ומילואימניקים. במרחבים האלה, היא הסבירה, המטרה אינה להכשיר אותם כמנחים של המודל, אלא לתת להם כלים מעשיים שהם יכולים להשתמש בהם בחיי היומיום: להרגיע את הגוף, לזהות מה הם צריכים ברגע מסוים, ולהחזיר לעצמם תחושה מסוימת של שליטה בתוך מציאות של עומס, כאב ואי-ודאות. ההבחנה הזו חשובה. העבודה של CMBM Israel נעה בין בניית יכולת מקצועית לבין מתן כלים ישירים לאנשים, בהתאם לאוכלוסייה ולצורך.

תחום שלישי מתמקד באנשי מקצוע במערכות רפואיות ושיקומיות. אדסקי תיארה את המעורבות של CMBM Israel בתוכניות עבור צוותים מבתי חולים ומוסדות קשורים, כולל מסגרות כמו תל השומר ובית לוינשטיין, שבהן קבוצות של כ-30 עד 35 משתתפים מתכנסות לכמה ימים ולומדות את קבוצות מיומנויות גוף-נפש הקלאסיות של הארגון. הקבוצות האלה מובנות, מוגבלות בזמן ומעשיות. המשתתפים לומדים מיומנויות שונות לאורך כמה ימים, בדרך כלל בקבוצות קטנות יותר של 10 עד 12 איש. המטרה אינה רק מנוחה או הפוגה. המטרה היא רכישת כלים, התנסות אישית, והאפשרות להחזיר את הכלים האלה אל תוך סביבות מקצועיות תובעניות.

מה שמייחד את המודל הוא ההתעקשות שדאגה עצמית אינה מותרות ואינה תוספת נחמדה. היא שלב ראשון ביכולת לעזור לאחרים. אדסקי תיארה את השלב הראשון בהכשרה כשלב שמיועד קודם כול למשתתפים עצמם, “מסכת החמצן”, ורק לאחר מכן כשלב שבו הם לומדים את המודל כדי שיוכלו ללמד את האנשים בקהילות שלהם. הדימוי הזה רלוונטי במיוחד בישראל של היום, שבה אנשי הסיוע נדרשים לעיתים לספוג ביקוש כמעט בלתי מוגבל, בזמן שהיכולת האישית והמקצועית שלהם מוגבלת. העבודה של CMBM Israel אינה פותרת לבדה את חוסר האיזון המערכתי הזה, אבל היא נוגעת בחלק קריטי ממנו: המשאבים הפנימיים של האנשים שנושאים על עצמם את העבודה.

היכולת של הארגון להגיע רחוק תלויה גם ברשת המנחים שלו. אדסקי סיפרה ש-CMBM Israel התחיל להכשיר מנחים כבר ב-2006, ובתקופות מסוימות העביר הכשרות גדולות של 150 איש. כיום יש מנחים ברחבי הארץ. לא כולם עובדים ישירות עם הארגון בכל רגע נתון, אבל היא העריכה שכ-25 מנחים פעילים כיום בקבוצות, בהכשרות ובתוכניות נוספות. היא ציינה גם ש-CMBM Israel מפעיל לפחות עשר קבוצות בשבוע, ויכול היה להפעיל יותר אילו היו לכך משאבים.

מאז 7 באוקטובר, הביקוש גדל. אדסקי תיארה פניות מרשויות מקומיות, בתי חולים, קהילות קו ראשון וארגונים שעובדים עם מילואימניקים ומשפחותיהם. היא הדגישה במיוחד את החשיבות של עבודה עם מילואימניקים, בנות ובני זוג ומשפחות, ואמרה שזו אוכלוסייה שהושפעה “באופן עמוק מאוד” מהמצב הנוכחי. הצורך אינו קיים רק אצל מי ששרדו מתקפות ישירות או איבדו בני משפחה, אף שאלה כמובן קבוצות מרכזיות. הוא קיים גם אצל אנשי הסיוע, המשפחות, אנשי המקצוע והקהילות שממשיכים לתפקד תחת לחץ מתמשך.

גם המגבלות ברורות. ל-CMBM Israel יש יותר פניות ממשאבים זמינים. אדסקי תיארה גם כיצד הארגון התאים את הפורמט שלו גם לשיקולי עלות וגם לפידבק מהשטח. חלק מהתוכניות מתקיימות במסגרת ריטריטים, אבל בחלק מההכשרות הארגון עבר לימי הכשרה אינטנסיביים שמתקיימים במרווחי זמן, במקום כמה ימים רצופים. המרווחים האלה, לדבריה, התגלו לפעמים כ**“הרבה יותר מועילים לפי המשוב שקיבלנו”**, משום שהם נותנים למשתתפים זמן לעבד, להתנסות ולתרגל לפני שהם עוברים לשלב הבא.

התרומה הרחבה יותר של CMBM Israel עשויה להיות היכולת לחבר בין ויסות עצמי של היחיד לבין יכולת קהילתית ומערכתית. אדסקי אמרה בבירור ש**“הלחץ הזה לא הולך להיעלם,”** והזהירה שאם לא נתחיל לעבוד ברמה הזו עכשיו, המחירים הרפואיים והנפשיים בעתיד יהיו עצומים. הגישה של הארגון אינה מחליפה טיפול קליני, ואינה מבטלת את הצורך במדיניות, בהרחבת כוח אדם, בטריאז׳, או בטיפולים מבוססי ראיות ל-PTSD. אבל היא מציעה משהו שמערכות רבות זקוקות לו בדחיפות: מודל מעשי, ניתן ללמידה ולהעברה, שמתחיל באדם המסייע, עובר דרך הקבוצה, וחוזר אל הקהילה.