כשאדר נכנס, אני לא מרבה בשמחה באופן טבעי. אם כבר, אני דווקא מתכווצת. נסוגה פנימה. זה לא חודש של שמחה עבורי – זה חודש של אבל.
איבדתי אח תינוק באדר. הייתי בת שבע. מספיק גדולה כדי להבין אובדן, אבל צעירה מדי כדי לדעת איך להתמודד איתו. ראיתי את ההורים שלי נשברים, ולראשונה שאלתי את השאלות שמערערות את האדם מן היסוד. איפה אלוהים? איך הוא יכול היה לעשות את זה? ואם הוא יכול – אז מה זה אומר על אמונה? על הביטחון בעולם? על צדק?
לא היו לי תשובות אז. אם להיות כנה, גם היום לא תמיד יש לי. אבל דבר אחד אני כן יודעת: בכל שנה, כשהחודש הזה מתחיל, משהו בי מתכווץ. אני נעשית חסרת מנוחה. פחות בטוחה בעצמי. מועדת יותר לספקות—לגבי עצמי, לגבי הבחירות שלי, לגבי הדרך שלי. זה כאילו הגוף שלי זוכר, הרבה לפני שהתודעה שלי מדביקה את הפער: משהו נלקח ממך בחודש הזה.
אבל השנה, זה לא רק האבל שלי.השנה, כל ישראל נושאת אבל.
השנה, אדר נכנס, ואנחנו עדיין במלחמה. החטופים עדיין בעזה. משפחות עדיין באבל. חיילים עדיין נלחמים. קהילות שלמות עדיין עקורות. ובכל זאת, לוח השנה לא עוצר. פורים מגיע, עם השירים, עם התחפושות, עם הרעש, עם הדרישה הבלתי מתפשרת שהחודש הזה יהיה חודש של שמחה.
ואני צריכה לבחור.
האם אתנגד לזה? או שאבחר להישען פנימה, למרות הכול?
צחוק כהישרדות
מאז ה-7 באוקטובר, שמתי לב למשהו.התחלתי לעקוב אחרי יותר ויותר קומיקאים—מהסוג שלוקח את הזוועות הבלתי נתפסות של המציאות שלנו והופך אותן למשהו אבסורדי, משהו מצחיק, משהו שנותן לנו רגע לנשום. הומור שחור, מהסוג שאם אתה מבחוץ, הוא עלול לגרום לך אי נוחות—אבל אם אתה בפנים, אתה מבין. אתה צריך את זה.
אני רואה את זה בכל מקום. בקבוצות הווטסאפ שלנו, שבהן גם בימים הקשים ביותר מישהו ישלח הודעה שתיקרע את כולם מצחוק. במשפחות שהולכות לבר מצוות ולחתונות, שממלאות את החיים שלהן בכמה שיותר שמחה—כי זו הנקמה האולטימטיבית. בדרך שבה אנחנו צוחקים—לפעמים במרירות, לפעמים בשמחה—על איך אפשר לסכם את ההיסטוריה היהודית בשלושה משפטים:
"ניסו להרוג אותנו. שרדנו. בואו נאכל."
הרב זקס סיפר על ניצול שואה שיצר ברית עם אסיר אחר באושוויץ: בכל יום, הם חייבים למצוא משהו לצחוק עליו. משהו, אפילו קטן, שיהיה אבסורדי, מגוחך, או אירוני. ובסוף כל יום, הם היו משתפים זה את זה וצוחקים.
זה, אמר הניצול, מה שהחזיק אותו בחיים.
פורים בזמן מלחמה
אז איך חוגגים את פורים השנה?
איך שמחים כשהמציאות מלאה בכאב?
אנחנו עושים את מה שתמיד עשינו.
אנחנו שולחים משלוחי מנות, כי גם בזמנים קשים אנחנו מחזקים את הקשרים בינינו.
אנחנו נותנים מתנות לאביונים, כי אנחנו דואגים זה לזה.
אנחנו מתיישבים לסעודה, כי האויבים שלנו לא יחליטו אם נחיה חיים מלאים.
אנחנו מרעישים כששומעים את השם המן—לא רק את המן של אז, אלא גם את ההמנים של היום, אלה שחשבו שיוכלו לשבור אותנו.
ובתוך החגיגה, אנחנו מחזיקים בלב את מי שלא יכול לחגוג איתנו.
אנחנו מחזיקים את החטופים שעוד נמצאים בעזה.
אנחנו מחזיקים את המשפחות שלהם, שמתעוררות כל בוקר אל הסיוט של היעדרותם.
אנחנו מחזיקים את החיילים שעוד שם, מגנים עלינו כדי שנוכל להתאסף, כדי שנוכל להלביש את הילדים בתחפושות ולשמוע את הצחוק שלהם.
אנחנו מחזיקים את המשפחות שיישבו השנה לסעודת פורים מול כיסאות ריקים.
ובשבילם, נחגוג חזק יותר.
לא כי זה קל. לא כי זה טבעי.
אלא כי זה מה שאנחנו עושים.כי הם רוצים שנחיה בפחד. הם רוצים שנשקע באבל.
ואנחנו מסרבים.
כי פורים תמיד היה התשובה שלנו. כי שמחה היא התגובה הכי לא צפויה והכי חזקה לפחד.
התגובה הכי לא אינטואיטיבית לטראומה
הרב זקס ז״ל כתב ששמחת פורים היא לא שמחה רגילה. זו לא השמחה שמגיעה כשמשהו טוב קורה. זו לא השמחה של הגענו למנוחה, כשהגענו סוף סוף למקום בטוח. זו שמחה קשה הרבה יותר.
זו שמחה שסותרת.
זו שמחה של עם ששמע את המילים: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד" – וסירב להיבהל. זו שמחה של עם ששמע, מאות שנים אחר כך, מילים דומות בשפות שונות, בתקופות שונות, באימפריות שונות – והמשיך לעמוד. המשיך לחגוג. המשיך לחיות.
זו התגובה הכי לא אינטואיטיבית לטראומה. הם רוצים להשמיד אותנו? אנחנו נרקוד.
פורים, במהותו, הוא לא חג של אושר נאיבי. הוא חג של התרסה. חג שמביט ישירות אל תוך האפלה של ההיסטוריה היהודית – וצוחק לה בפרצוף.
ואם יש פורים אחד שבו נדרשת שמחה מתריסה, זה הפורים הזה.
אז אדר הזה, גם כשהאבל עדיין כאן, גם כשהגוף שלי זוכר את האובדן שספג מזמן, גם כשהמדינה מתאבלת, נלחמת ונאבקת, אני אשלח משלוחי מנות. אני אצחק על האבסורד של עצם קיומנו – ואחגוג אותו בכל זאת.
כי זה מה שיהודים עושים.
ככה אנחנו מנצחים.
פורים שמח. ושנשמע בקרוב בשורות טובות.
Comments