הבנת הקשר המורכב בין תסמינים פוסט-טראומטיים ואובדנות

ביום הבינלאומי למניעת אובדנות, ד"ר ליה שלף, מומחית לטראומה ולבריאות הנפש, חברת הנהלה בארגון מש"ה וחברת סגל במכללה האקדמית ספיר, הציגה הרצאה מרתקת ורלוונטית במיוחד על הקשר בין הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ואובדנות. בהתבסס על מחקריה המקיפים ועל חוויותיה האישיות, היא האירה כיצד שני האתגרים הללו שזורים זה בזה, במיוחד עבור אלו שנחשפו לאירועים טראומטיים, כמו חיילים בקרב.

טראומה חיצונית והשפעותיה הפנימיות

ד"ר שלף פתחה בהדגשת הבחנה מרכזית בהפרעת דחק פוסט-טראומטית המבדילה אותה מאבחנות אחרות בתחום בריאות הנפש: מקורה החיצוני. "הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא האבחנה היחידה שבה הגורם הוא חיצוני," הסבירה. "זה לא קשור לעולם הפנימי של האדם; זו תגובה למשהו שקרה מחוץ לו." בין אם מדובר בחיילים שחוזרים ממלחמה או באזרחים שחוו אלימות, הפרעת דחק פוסט-טראומטית נגרמת לעיתים קרובות מאירועים טראומטיים שמערערים את תחושת העצמי והביטחון.

עבור אלו שנפגעים, הפרעת דחק פוסט-טראומטית מתבטאת בדרכים החורגות מעבר לחרדה או פלאשבקים. ד"ר שלף פירטה ארבעה מקבצים מרכזיים של תסמינים: מחשבות חודרניות, הימנעות, עוררות יתר ושינויים קוגניטיביים. כל אחד מהם משפיע על בריאותו הנפשית הכללית של האדם ויכול ליצור סביבה מסוכנת שבה עשויות להתפתח מחשבות אובדניות. "מחשבות חודרניות הן כמו אורחים לא מוזמנים," תיארה. "הן נכנסות ללא אזהרה ומסרבות לעזוב." הלופ הבלתי פוסק של שחזור הטראומה מקשה על הסובלים להמשיך הלאה, ומוביל לתחושות של ייאוש.

"מחשבות חודרניות הן כמו אורחים לא מוזמנים," תיארה. "הן נכנסות ללא אזהרה ומסרבות לעזוב."

הימנעות ובידוד: הסכנות השקטות

אחד ההיבטים המתעתעים ביותר של הפרעת דחק פוסט-טראומטית הוא ההימנעות. למרות שייתכן שזה נראה כמו דרך להתמודד, ד"ר שלף הזהירה כי הימנעות מתזכורות לטראומה מובילה לעיתים קרובות לבדידות. "אנשים נמנעים מכל דבר שמזכיר להם את הטראומה, בין אם מדובר במקום מסוים, באדם מסוים או אפילו בריח," הסבירה. הימנעות זו מבודדת את האדם ממערכות התמיכה שלו ועלולה לגרום לתחושות של בדידות, מה שמגביר את הסיכון לאובדנות.

בתרבות כמו זו של ישראל, שבה הקהילה מהווה לעיתים קרובות עוגן של תמיכה, הבדידות הזו יכולה להיות הרסנית במיוחד.

אשמה ובושה: השינויים הקוגניטיביים שמזינים אובדנות

נושא מרכזי נוסף במחקריה של ד"ר שלף הוא התפקיד של אשמה ובושה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, במיוחד בקרב חיילים. "כחברה, אנחנו אומה שחווה בושה ואשמה באופן עמוק, וזה נכון במיוחד עבור חיילים," ציינה. חיילים רבים נושאים עמם תחושות של אשמה—בין אם על כך ששרדו בזמן שאחרים לא, או על מעשים שעשו או לא עשו במהלך הקרב. השינויים הקוגניטיביים הללו, בשילוב עם הטראומה, יוצרים "סערה מושלמת" שיכולה להוביל למחשבות אובדניות.

"כחברה, אנחנו אומה שחווה בושה ואשמה באופן עמוק, וזה נכון במיוחד עבור חיילים,"

ד"ר שלף הדגישה כי נשים, במיוחד, חוות לעיתים קרובות את האשמה באופן חריף יותר, דבר המתקשר לשיעורים גבוהים יותר של אובדנות בחלק מהמחקרים שלה.

ניתוק: מנגנון הגנה מסוכן

אחד ההיבטים המורכבים ביותר של הפרעת דחק פוסט-טראומטית שד"ר שלף נגעה בהם הוא הדיסוציאציה—תופעה שבה אנשים "מתנתקים" מבחינה מנטלית כתגובה לטראומה מכרעת. "דיסוציאציה היא כמו להסתכל על החיים שלך מלמעלה, כאילו אתה מרחף מחוץ לגוף שלך," הסבירה. אמנם מנגנון זה עשוי לסייע לאנשים לשרוד בטווח הקצר מיד לאחר הטראומה, אך הוא עלול למנוע מהם לעבד את רגשותיהם, מה שמוביל לבעיות ארוכות טווח כמו דיכאון קשה או מחשבות אובדניות.

המחקרים של ד"ר שלף הראו שאנשים החווים תסמינים דיסוציאטיביים מדווחים לעיתים קרובות על שיעורים גבוהים יותר של אובדנות, כאשר הניתוק מהמציאות מקשה עליהם להרגיש תחושת תקווה או שייכות. "אתה לא יכול להתחבר לרגשות שלך, אתה לא יכול לחוות שמחה, ולפעמים אתה אפילו לא מזהה את המציאות," אמרה.

הסתגלות לאלימות: מדרון חלקלק

נקודה קריטית נוספת שד"ר שלף העלתה הייתה המושג של התרגלות לאלימות. כאשר אנשים נחשפים שוב ושוב לאירועים טראומטיים, בין אם בלחימה או בחיי היום-יום האזרחיים, הם עלולים לפתח אדישות. "אנחנו חוששים מהתרגלות," ציינה. "כשאנשים נחשפים לאלימות בצורה חוזרת, הם מתחילים לפתח אדישות, ובמקרים מסוימים, האדישות הזו יכולה להוריד את המחסומים כלפי פגיעה עצמית."

התרגלות זו מסוכנת במיוחד עבור חיילים, שכן החשיפה המתמדת שלהם לאלימות עלולה לשחוק את הגבולות המוסריים והרגשיים שלהם, ולהפוך מחשבות אובדניות לנגישות יותר.

צמיחה פוסט-טראומטית: תקווה בתוך הקושי

למרות כובד הנושא, ד"ר שלף סיימה את הרצאתה בנימה של תקווה. בעוד שהפרעת דחק פוסט-טראומטית ואובדנות הן סוגיות כבדות משקל, הן אינן מייצגות את מלוא חווייתו של אדם עם טראומה. היא הזכירה לנו שטראומה יכולה להיות גם זרז לצמיחה. "אנחנו עם ששרד 2,000 שנים של קשיים," אמרה, תוך שהיא מתייחסת להיסטוריה הארוכה של עמידות העם בישראל. "ובכל זאת, למרות כל האתגרים, קיימת צמיחה פוסט-טראומטית. אנשים רבים מוצאים משמעות בסבלם; הם מוצאים כוח במשפחותיהם, בקהילותיהם ובתוכם עצמם."

 "ובכל זאת, למרות כל האתגרים, קיימת צמיחה פוסט-טראומטית. אנשים רבים מוצאים משמעות בסבלם; הם מוצאים כוח במשפחותיהם, בקהילותיהם ובתוכם עצמם."

עמידות זו, הסבירה, היא גורם מפתח בתהליך הריפוי. היא מאפשרת לאנשים להתחיל לבנות מחדש את חייהם, אפילו לאחר אובדן עצום. היא ציטטה מחקרים המראים כיצד אנשים יוצאים מתוך הטראומה עם תחושת מטרה מחודשת, שואבים כוח מהקשרים שלהם עם אחרים.

איך אפשר לעזור?

לסיום, ד"ר שלף הציעה גישה מעשית לעזרה לאלו הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית וממחשבות אובדניות. "עלינו למצוא את המפתח לחוויה האישית של כל אדם," אמרה. "אל תגידו להם שאתם מבינים. כי אתם לא.

מה שאתם יכולים לעשות זה לעזור להם להביא את העבר להווה, כדי שיוכלו להתחיל לפרש אותו מחדש ולראות שוב עתיד." אמפתיה זו, בשילוב עם התמקדות ברגע הנוכחי, עשויה להיות המפתח לשבירת מעגל הטראומה ולעזור לאנשים להתקדם הלאה.

מה שאתם יכולים לעשות זה לעזור להם להביא את העבר להווה, כדי שיוכלו להתחיל לפרש אותו מחדש ולראות שוב עתיד."

המסר האחרון שלה היה של אחריות משותפת. "אנחנו חייבים לשאת את הנטל יחד," קראה. "אף אחד לא יכול לשאת את המשקל הזה לבד. רק בעמידה משותפת נוכל לקוות להקל על סבלם של אלו שנפגעו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית ואובדנות."

הרצאתה של ד"ר ליה שלף בכנס מש"ה הייתה תזכורת חזקה לכך שבעוד שטראומה והשלכותיה עלולות להיות הרסניות, תמיד יש מקום לתקווה. על ידי הבנת הקשר המורכב בין הפרעת דחק פוסט-טראומטית ואובדנות, והענקת תמיכה בדרכים משמעותיות, נוכל לעזור לאנשים למצוא את דרכם חזרה לעצמם, למשפחותיהם ולקהילותיהם.