איזון בין שני עולמות: המסע של שמעון אליאב כאנליסט ומילואימניק

ב-ICAR יש לנו הזכות לעבוד עם אנשים יוצאי דופן שמאזנים בין חייהם המקצועיים לבין מחויבויות ערכיות. אחד מהם הוא שמעון אליאב, אנליסט ב-ICAR ומילואימניק בחטיבת הצנחנים של צה"ל. שמעון נקרא לשירות באופן פתאומי והשאיר הכל מאחור עם גיוסו.

כעת, משהוא חזר, ישבתי לשוחח איתו על חוויותיו, האתגרים שהוא מתמודד איתם, וכיצד שני תפקידיו מעצבים את השקפתו האישית על בריאות הנפש.

המעבר הפתאומי לשירות

עבור שמעון, המעבר מתפקידו האזרחי לשירות הצבאי היה חד ומיידי. ב-7 באוקטובר הוא נמשך מהשגרה היומיומית שלו, והחליף את הכלים האנליטיים בציוד קרבי. כשהמצב התייצב מעט בחזית הדרומית וצורת המלחמה השתנתה, שמעון שב לחיים האזרחיים והחל לעבוד כאן ב-ICAR כאנליסט.

ואז, המציאות המורכבת של ישראל הכתה שוב. כשהחזית הצפונית התחממה, שמעון נקרא שוב לשירות—תחילה לאימון, ואז, באופן פתאומי, לתפקיד קרבי פעיל.

"זה היה חד ומעט מבלבל," משחזר שמעון. "יום אחד הייתי שקוע בעבודה שלי ב-ICAR, ולמחרת כבר הייתי שוב במדים, בתוך כל הבלאגן והכאוס שבאים יחד עם הפעילות המבצעית."

האתגרים לא היו רק לוגיסטיים—הם היו אישיים ועמוקים. שמעון מצא את עצמו חוזר לעולם של דרישות פיזיות כבדות וקבלת החלטות לא פשוטות, חוויה שלא התמודד איתה במשך יותר מעשור. "המעבר הפיזי הוא דבר אחד," הוא אומר, "אבל המעבר המנטלי, עיבוד כל מה שקורה סביבך תוך כדי חשיפה מתמדת לאיומים, הוא אתגר אחר לגמרי."

 "יום אחד הייתי שקוע בעבודה שלי ב-ICAR, ולמחרת כבר הייתי שוב במדים, בתוך כל הבלאגן והכאוס שבאים יחד עם הפעילות המבצעית."

המחיר הפסיכולוגי של הקרב

המלחמה משאירה צלקות, ושמעון מכיר היטב את המחיר הנפשי שלה. כחלק מיחידת פינוי רפואי, הוא וצוותו הם הראשונים שמגיבים למצבים הקשים ביותר. "לפנות פצועים, לראות פגיעות ומוות, ולפעול תחת אש—כל זה נשאר איתך," הוא מסביר. גם כשהמצב נרגע, לעיתים אין זמן לעבד רגשית את מה שהתרחש. "העיבוד הרגשי האמיתי קורה רק כעבור שבועות, כשאתה סוף סוף חוזר הביתה."

"העיבוד הרגשי האמיתי קורה רק כעבור שבועות, כשאתה סוף סוף חוזר הביתה."

עם זאת, שמעון מוצא נחמה בצוות שלו, שמספק תחושת הבנה משותפת. "החברות בינינו היא קו החיים שלנו," הוא אומר. "עברנו כל כך הרבה יחד, והחוויה המשותפת עוזרת לשאת את הנטל."

ההשפעה על העבודה והשגרה

החזרה מהשירות הצבאי אינה מבטיחה שהחיים פשוט ממשיכים מאותה נקודה. שמעון מתאר את הקושי להשתלב מחדש בקצב החיים המקצועי אחרי חודשים של היעדרות. "זה מרגיש כאילו הרכבת המשיכה בלעדיך," הוא מודה. "אתה מנסה לקפוץ חזרה, אבל הפערים גדולים."

כאנליסט ב-ICAR, תפקידו של שמעון דורש דיוק וריכוז. האיזון בין הדרישות המקצועיות לבין מחויבויותיו כמילואימניק הוא אתגר משמעותי, במיוחד כשקריאות חירום לשירות מגיעות ברגעים קריטיים בעבודה. "לעזוב באמצע פרויקט ל-80 יום—זה קשה לכולם, לא רק לי," הוא משתף.

"לעזוב באמצע פרויקט ל-80 יום—זה קשה לכולם, לא רק לי"

המחיר על חיי המשפחה

השירות גובה מחירים שהם מעבר לפן האישי, וגולש גם למעגל המשפחתי. אשתו, מורה לחינוך מיוחד, נאלצת להתמודד לבד עם האחריות המשפחתית לצד דאגה מתמדת לשלומו. "היא הולכת לישון לבד, מנהלת את הבית לבד, ולפעמים לא שומעת ממני במשך שבועות כי אסור לנו להשתמש בטלפונים באזורי לחימה," הוא מסביר.

עבור אמו, החרדה מתעצמת בגלל אובדן מן העבר—אחיה נהרג במלחמת לבנון הראשונה. "בכל פעם שאני נקרא לשירות, זה פותח לה פצעים ישנים," שמעון מספר. "לאזן בין החובה שלי למדינה לבין ההשפעה שזה גובה ממשפחתי, זו אחת החלקים הקשים ביותר בשירות שלי."

פרספקטיבה רחבה יותר על בריאות הנפש

החוויות של שמעון חיזקו את מחויבותו להעלאת המודעות לבריאות הנפש, הן בפן האישי והן בפן המקצועי. עבודתו ב-ICAR נתנה לו במה להתמודד עם הפערים שהוא מזהה בטיפול נפשי, במיוחד עבור חיילים ומילואימניקים.

"העומס הנפשי של הלחימה הוא עצום," אומר שמעון. "אבל חיילים רבים לא מבינים שהם נאבקים, או לא יודעים איך לבקש עזרה."

ב-ICAR, שמעון הוא חלק מצוות שפועל לסגור את הפערים הללו, באמצעות אסטרטגיות חדשניות לבניית חוסן ותמיכה שמטפלות בטראומה ברמה האישית והחברתית. "העבודה שלי ב-ICAR מאפשרת לי לראות את התמונה הגדולה יותר," הוא אומר. "זה לא רק תמיכה ברמת הפרט—זו התעסקות ביצירת מסגרות שיכולות לתמוך באומה שלמה."

העבודה שלי ב-ICAR מאפשרת לי לראות את התמונה הגדולה יותר," הוא אומר. "זה לא רק תמיכה ברמת הפרט—זו התעסקות ביצירת מסגרות שיכולות לתמוך באומה שלמה."

הדחף לשרת

למרות האתגרים, שמעון נותר מחויב לשני תפקידיו. "זה עניין של חובה מוסרית," הוא מסביר. "לחברי הצוות שלי, למדינה שלי, ולערכים שאני מאמין בהם." הוא גם שואב כוח מהתמיכה שהוא מקבל ממשפחתו, מעמיתיו ב-ICAR ומהקהילה הרחבה יותר. "לדעת שיש אנשים וארגונים שתומכים בך עושה את כל ההבדל."

המסע של שמעון הוא עדות לחוסן של אלה שמשרתים, לאיזון שהם נדרשים לשמור בין חובותיהם הצבאיות והאזרחיות, ולחשיבות של תמיכה נפשית לאנשים ולקהילות כאחד.

ב-ICAR אנו גאים שיש לנו אנשים כמו שמעון בצוות שלנו, שמביאים תובנות וניסיון שמקדמים את המשימה שלנו לריפוי וצמיחה.